1. "הָרָעָב כָּבֵד וַכִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר שהֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲבִיהֶם - שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" - (א) הם "כילו" (סיימו) לאכול את השבר (המזון שהם קנו במצרים), ויעקב חשש שהם ימותו מרעב. לכן יעקב הציע לבניו שילכו שוב דרומה למצרים ו"שברו" (קנו מזון). (ב) יעקב ביקש רק "מעט" בתקווה שאם הם יבקשו רק קצת אוכל, אז האדון המצרי (יוסף) לא יפגע בהם, למרות שהם יבואו ללא בנימין. 2. "יְהוּדָה - הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ ... לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה ... וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד" - (א) יהודה מזכיר שה"איש" (יוסף) דרש להביא איתם את בנימין ולא ניתן לסטות מדרישה זו. (ב) לכן יהודה אמר שיש 2 אופציות - אם יעקב יסכים שבנימין יבוא איתם, אז הם ילכו למצרים ברם (אבל) אם יעקב מסרב שבנימין ילך איתם, אז הם לא ירדו למצרים. בתגובת יהודה יש ערעור על המבנה הפטריאכלי (ערעור על סמכות האב, פטריה=אבא). 3. "יִשְׂרָאֵל - לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח ?" - (א) יעקב נזף בבניו באמצעות שאלה - מדוע עשיתם לי מעשה רע וסיפרתם לאיש שיש לכם עוד אח ? הרי יכולתם פשוט לא לספר זאת, ואז האיש המצרי לא היה דורש שבנימין ירד למצרים. (ב) שימו לב - לעיתים יעקב מכונה בשמו ולעיתים הוא מכונה בשם "ישראל" (יעקב=ישראל). 4. "וַיֹּאמְרוּ - שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ... הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח ? וַנַגֶּד לוֹ... הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם ?" - הבנים ענו באופן קולקטיבי (כולם ביחד) ותשובתם מחולקת ל-2 סעיפים - א. סיפרנו כי האיש המצרי שאל אם יש לנו אח ואב (למרות שבפרק מ"ב שאלה זאת לא הופיעה. מצד שני, ע"פ פרק מ"ד, 19 יוסף אכן שאל זאת). ב. הם מפנים ליעקב שאלה רטורית שתשובתה היא לא - האם יכולנו לדעת שהאיש ידרוש שנביא את בנימין ? 5. יְהוּדָה - "שִׁלְחָה הַנַּעַר (בנימין) אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת ...אֲנַוּ...אַתָּה... וטַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ... אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ... חָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם" - א. אם לא נלך למצרים, כולנו נמות מרעב - הבנים, יעקב ו"טפנו" (התינוקות שלנו שהם גם נכדים של יעקב). לכן אין ליעקב ברירה אלא לאשר לבנימין ללכת. ב. יהודה נתן ערבות ("אערבנו") מצפונית - "חטאתי לאבי כל הימים" - אם בנימין לא ישוב, החטא ירבוץ על נפשו של יהודה לנצח. גם יהודה וגם ראובן (בפרק קודם) ניסו לשכנע את האב לאשר לבנימין ללכת מצרימה אך בעצתם יש הבדל: יהודה: אם בנימין לא ישוב אז העונש יהיה נקיפות מצפון ליהודה. ראובן: אם בנימין לא ישוב, אז יעקב יהרוג את 2 בני ראובן. ג. יהודה מעביר ביקורת נגד אביו - אם לא היינו מתמהמהים (ממתינים), אז כבר יכולנו ללכת ולחזור כבר פעמיים. יהודה מוצג כמנהיג כריזמטי, שמדבר בשם כל האחים, למרות שיהודה אינו הבכור אלא ראובן. יתכן שההיסטוריוגרף (המספר המקראי) מרמז לכך שבעתיד צאצאי יהודה יהיו בעלי הזכות למלוך על כל ישראל. טענה זו מתייחסת ללגיטימציה לשושלת מלוכה דוד ושלמה שבאה משבט יהודה. 6. ויאמר יִשְׂרָאֵל - "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ. קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ ... וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה - מְעַט צֳרִי וּדְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים וְכֶסֶף מִשְׁנֶה ... וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תשִׁיבוּ... אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים ... וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר (שמעון) וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (שכול=מוות) - (א) יעקב משתכנע בלית ברירה ככתוב "אם כן אפוא". (ב) יעקב אמר לבניו לקחת דברים ו"לשחד" את האדון המצרי בתקווה שבתמורה לא יפגע בהם: - לתת מתנה ("מנחה") לאדון. במנחה יהיו דברים משובחים, שעליהם מזמרים שירים ("מזמרות הארץ"). המנחה תכלול "צרי דבש נכאת ולט בטנים ושקדים". - כמות כסף כפולה ("כסף משנה") ממה שלקחת פעם שעברה (נניח שבעבר הם לקחו 10 כסף אז כעת שיקחו 20 כסף). כמות הכסף הכפולה אמורה לשמש ל-2 דברים: ראשית, כסף לקניית מזון ושנית, להחזיר את הכסף ששמו לכם בטעות ("במשגה") בשקים שלכם ("אמתחותיכם") כששבתם ממצרים. (ג) לאחר מכן, יעקב מוסיף ש-ה' ("אל שדי") ירחם עליכם וישיב את שמעון ובנימין. יש הטוענים שתפילת יעקב ל-ה' מופיעה בסוף כי כך עובר המסר ש: קודם צריך לבצע פעולה ורק אח"כ יש לך את הזכות לבקש עזרה מ-ה'. (ד) בסופו של דבר, יעקב אמר "כאשר שכלתי שכלתי" - פעם אחת יעקב שכל את יוסף ופעם נוספת מחשש שימותו שמעון או בנימין.
7. (א) כאשר יוסף ראה את האחים, הם הוצגו באופן קולקטיבי ואח"כ מוצג בנימין באופן אישי ככתוב "יַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין" וזאת בשל 2 סיבות אפשרויות: ראשית, כי את בנימין יוסף לא ראה ואילו את שאר האחים הוא כבר ראה לא ממזמן. שנית, מכיוון שיוסף ובנימין נולדו מאותה אם, מרחל. (ב) יוסף פקד על מנהל ביתו (האיש "אשר על ביתו") להביא את "האנשים" (האחים) לבית-יוסף ולהכין ארוחה ככתוב "הָבֵא הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים". (ג) הבאתם לבית-יוסף, גרמה לפאניקה והיסטריה בקרב האחים. הם חשדו ששם יאשימו אותם בגניבת הכסף ויהפכו אותם לעבדים ככתוב "וַיִּירְאוּ... עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ ... אנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל ... וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַתנו לַעֲבָדִים". (ד) לכן האחים סיפרו לאיש שמישהו השיב להם את הכסף והם לא יודעים מי זה, ככתוב "לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ" (ה) האיש מרגיע אותם במילה "שלום" ומדגיש שאין להם מה לפחד ("אל תיראו"). הוא אמר להם ש-ה' אשיב להם את הכסף ("אלוהיכם... נתן לכם מטמון") וציין שהכסף שהם שילמו לו כדי לקנות מזון נמצא אצלו ("כספכם בא אלי") ולכן הוא לא מאשימם בגניבה. בדברי האיש יש אמת וגם שקר - אמת היא שהם באמת לא גנבו את הכסף. השקר הוא ש-ה' נתן להם את המטמון (מי שנתן היה יוסף). הוא גם משקר שאומר שהכסף שלהם נמצא אצלו. (ו) ואז האיש שיחרר את שמעון ממעצר והביא מים לרחוץ רגליהם ומספוא (מזון) לחמוריהם. (ז) קושי בפס' 24: הם מובאים לבית יוסף, אך הדבר כבר נאמר בפס' 18. יישוב הקושי: בפס' 18 הם הגיעו לבית ובפס' 24 הוא מכניסם לחדר האורחים. 8. ויוסף "יִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן ...הַעוֹדֶנּוּ חָי ? וַיֹּאמְרוּ - שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" - . (א) יוסף שאל לשלומם אך הם לא ענו לו, כנראה כי הם עדיין חשדו במניעים של יוסף. (ב) יוסף שאל לשלום יעקב ("אביכם הזקן") והאם הוא עדיין חי כדי לוודא שאביו לא מת מזקנה. הפעם הם ענו ואמרו ששלום האב טוב ("שלום לעבדך". הם כינו את יעקב 'עבד') ושיעקב עדיין חי. 9. יוסף ראה את בנימין ושאל - "הזה אחיכם הקטן" ? מבלי לחכות לתשובה, יוסף בירך את בנימין, "אלהים יחנך בני" (ה' יתן לך חן). שוב רואים את העדפת יוסף לבנימין על פני שאר אחיו. האירוע ריגש את יוסף כאשר "נכמרו רחמיו אל אחיו" ולכן הוא יוצא לחדר אחר כדי שהם לא יראו שהוא בוכה ("יבך"). לאחר מכן, יוסף רחץ את פניו, התאפק (נרגע) ושב לאחים עם "פוקר-פייס". 10. יוסף אמר לעבדיו לשים לחם (סעודה) וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים ... וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת" - (א) העבדים ערכו 3 שולחנות נפרדים: שולחן ליוסף שישב בנפרד ("לבדו") בשל מעמדו הרם, שולחן לאחים ושולחן לעבדים המצרים כי למצרים אסור לאכול עם זרים בשל מנהגי פולחן ככתוב "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים". (ב) יוסף אמר לאחים לשבת לשולחן בסדר ע"פ גילם, מהבכור (ראובן) ועד הצעיר (בנימין) ככתוב "הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ". זה גרם לאחים "יתמהו" (התפלאו). הם לא הבינו כיצד המושל המצרי יודע את סדר הולדתם. (ג) יוסף נתן לבנימין כמות מזון ("משאת") פי 5 ("חמש ידות") משאר האחים (למשל, כל אח קיבל מלפפון אחד ואילו בנימין קיבל 5 מלפפונים). מדוע יוסף עשה את האפליה הלא-שיוויונית הזו ? יתכן כי יוסף מאד אהב את בנימין (שניהם נולדו לרחל) או שבכוונה הוא רצה לגרום לאחים לקנא בבנימין (כמו שבעבר הם קינאו ביוסף) ולראות האם האחים ינסו לפגוע בבנימין כפי שבעבר הם ניסו לפגוע ביוסף כלומר סוג של מבחן לבדוק האם הם הפכו לאנשים מוסריים הם נשארו רשעים.
ruclips.net/video/UltJNCcgd5Q/видео.html היהודים באים
1. "הָרָעָב כָּבֵד וַכִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר שהֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲבִיהֶם - שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" -
(א) הם "כילו" (סיימו) לאכול את השבר (המזון שהם קנו במצרים), ויעקב חשש שהם ימותו מרעב. לכן יעקב הציע לבניו שילכו שוב דרומה למצרים ו"שברו" (קנו מזון).
(ב) יעקב ביקש רק "מעט" בתקווה שאם הם יבקשו רק קצת אוכל, אז האדון המצרי (יוסף) לא יפגע בהם, למרות שהם יבואו ללא בנימין.
2. "יְהוּדָה - הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ ... לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה ... וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד" -
(א) יהודה מזכיר שה"איש" (יוסף) דרש להביא איתם את בנימין ולא ניתן לסטות מדרישה זו.
(ב) לכן יהודה אמר שיש 2 אופציות - אם יעקב יסכים שבנימין יבוא איתם, אז הם ילכו למצרים ברם (אבל) אם יעקב מסרב שבנימין ילך איתם, אז הם לא ירדו למצרים.
בתגובת יהודה יש ערעור על המבנה הפטריאכלי (ערעור על סמכות האב, פטריה=אבא).
3. "יִשְׂרָאֵל - לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח ?" -
(א) יעקב נזף בבניו באמצעות שאלה - מדוע עשיתם לי מעשה רע וסיפרתם לאיש שיש לכם עוד אח ? הרי יכולתם פשוט לא לספר זאת, ואז האיש המצרי לא היה דורש שבנימין ירד למצרים.
(ב) שימו לב - לעיתים יעקב מכונה בשמו ולעיתים הוא מכונה בשם "ישראל" (יעקב=ישראל).
4. "וַיֹּאמְרוּ - שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ... הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח ? וַנַגֶּד לוֹ...
הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם ?" -
הבנים ענו באופן קולקטיבי (כולם ביחד) ותשובתם מחולקת ל-2 סעיפים -
א. סיפרנו כי האיש המצרי שאל אם יש לנו אח ואב (למרות שבפרק מ"ב שאלה זאת לא הופיעה. מצד שני, ע"פ פרק מ"ד, 19 יוסף אכן שאל זאת).
ב. הם מפנים ליעקב שאלה רטורית שתשובתה היא לא - האם יכולנו לדעת שהאיש ידרוש שנביא את בנימין ?
5. יְהוּדָה - "שִׁלְחָה הַנַּעַר (בנימין) אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת ...אֲנַוּ...אַתָּה... וטַפֵּנוּ:
אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ... אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ... חָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:
לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם" -
א. אם לא נלך למצרים, כולנו נמות מרעב - הבנים, יעקב ו"טפנו" (התינוקות שלנו שהם גם נכדים של יעקב). לכן אין ליעקב ברירה אלא לאשר לבנימין ללכת.
ב. יהודה נתן ערבות ("אערבנו") מצפונית - "חטאתי לאבי כל הימים" - אם בנימין לא ישוב, החטא ירבוץ על נפשו של יהודה לנצח.
גם יהודה וגם ראובן (בפרק קודם) ניסו לשכנע את האב לאשר לבנימין ללכת מצרימה אך בעצתם יש הבדל: יהודה: אם בנימין לא ישוב אז העונש יהיה נקיפות מצפון ליהודה.
ראובן: אם בנימין לא ישוב, אז יעקב יהרוג את 2 בני ראובן.
ג. יהודה מעביר ביקורת נגד אביו - אם לא היינו מתמהמהים (ממתינים), אז כבר יכולנו ללכת ולחזור כבר פעמיים.
יהודה מוצג כמנהיג כריזמטי, שמדבר בשם כל האחים, למרות שיהודה אינו הבכור אלא ראובן.
יתכן שההיסטוריוגרף (המספר המקראי) מרמז לכך שבעתיד צאצאי יהודה יהיו בעלי הזכות למלוך על כל ישראל. טענה זו מתייחסת ללגיטימציה לשושלת מלוכה דוד ושלמה שבאה משבט יהודה.
6. ויאמר יִשְׂרָאֵל - "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ. קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ ... וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה - מְעַט צֳרִי וּדְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים וְכֶסֶף מִשְׁנֶה ... וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תשִׁיבוּ... אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים ... וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר (שמעון) וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (שכול=מוות) -
(א) יעקב משתכנע בלית ברירה ככתוב "אם כן אפוא".
(ב) יעקב אמר לבניו לקחת דברים ו"לשחד" את האדון המצרי בתקווה שבתמורה לא יפגע בהם:
- לתת מתנה ("מנחה") לאדון. במנחה יהיו דברים משובחים, שעליהם מזמרים שירים ("מזמרות הארץ"). המנחה תכלול "צרי דבש נכאת ולט בטנים ושקדים".
- כמות כסף כפולה ("כסף משנה") ממה שלקחת פעם שעברה (נניח שבעבר הם לקחו 10 כסף אז כעת שיקחו 20 כסף). כמות הכסף הכפולה אמורה לשמש ל-2 דברים: ראשית, כסף לקניית מזון ושנית, להחזיר את הכסף ששמו לכם בטעות ("במשגה") בשקים שלכם ("אמתחותיכם") כששבתם ממצרים.
(ג) לאחר מכן, יעקב מוסיף ש-ה' ("אל שדי") ירחם עליכם וישיב את שמעון ובנימין.
יש הטוענים שתפילת יעקב ל-ה' מופיעה בסוף כי כך עובר המסר ש: קודם צריך לבצע פעולה
ורק אח"כ יש לך את הזכות לבקש עזרה מ-ה'.
(ד) בסופו של דבר, יעקב אמר "כאשר שכלתי שכלתי" - פעם אחת יעקב שכל את יוסף ופעם נוספת
מחשש שימותו שמעון או בנימין.
7. (א) כאשר יוסף ראה את האחים, הם הוצגו באופן קולקטיבי ואח"כ מוצג בנימין באופן אישי ככתוב "יַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין" וזאת בשל 2 סיבות אפשרויות:
ראשית, כי את בנימין יוסף לא ראה ואילו את שאר האחים הוא כבר ראה לא ממזמן.
שנית, מכיוון שיוסף ובנימין נולדו מאותה אם, מרחל.
(ב) יוסף פקד על מנהל ביתו (האיש "אשר על ביתו") להביא את "האנשים" (האחים) לבית-יוסף ולהכין ארוחה ככתוב "הָבֵא הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים".
(ג) הבאתם לבית-יוסף, גרמה לפאניקה והיסטריה בקרב האחים. הם חשדו ששם יאשימו אותם בגניבת הכסף ויהפכו אותם לעבדים ככתוב "וַיִּירְאוּ... עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ ... אנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל ... וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַתנו לַעֲבָדִים".
(ד) לכן האחים סיפרו לאיש שמישהו השיב להם את הכסף והם לא יודעים מי זה, ככתוב "לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ"
(ה) האיש מרגיע אותם במילה "שלום" ומדגיש שאין להם מה לפחד ("אל תיראו").
הוא אמר להם ש-ה' אשיב להם את הכסף ("אלוהיכם... נתן לכם מטמון") וציין שהכסף שהם שילמו לו כדי לקנות מזון נמצא אצלו ("כספכם בא אלי") ולכן הוא לא מאשימם בגניבה.
בדברי האיש יש אמת וגם שקר - אמת היא שהם באמת לא גנבו את הכסף. השקר הוא ש-ה' נתן להם את המטמון (מי שנתן היה יוסף). הוא גם משקר שאומר שהכסף שלהם נמצא אצלו.
(ו) ואז האיש שיחרר את שמעון ממעצר והביא מים לרחוץ רגליהם ומספוא (מזון) לחמוריהם.
(ז) קושי בפס' 24: הם מובאים לבית יוסף, אך הדבר כבר נאמר בפס' 18.
יישוב הקושי: בפס' 18 הם הגיעו לבית ובפס' 24 הוא מכניסם לחדר האורחים.
8. ויוסף "יִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן ...הַעוֹדֶנּוּ חָי ?
וַיֹּאמְרוּ - שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" - .
(א) יוסף שאל לשלומם אך הם לא ענו לו, כנראה כי הם עדיין חשדו במניעים של יוסף.
(ב) יוסף שאל לשלום יעקב ("אביכם הזקן") והאם הוא עדיין חי כדי לוודא שאביו לא מת מזקנה. הפעם הם ענו ואמרו ששלום האב טוב ("שלום לעבדך". הם כינו את יעקב 'עבד') ושיעקב עדיין חי.
9. יוסף ראה את בנימין ושאל - "הזה אחיכם הקטן" ?
מבלי לחכות לתשובה, יוסף בירך את בנימין, "אלהים יחנך בני" (ה' יתן לך חן).
שוב רואים את העדפת יוסף לבנימין על פני שאר אחיו.
האירוע ריגש את יוסף כאשר "נכמרו רחמיו אל אחיו" ולכן הוא יוצא לחדר אחר כדי שהם לא יראו שהוא בוכה ("יבך").
לאחר מכן, יוסף רחץ את פניו, התאפק (נרגע) ושב לאחים עם "פוקר-פייס".
10. יוסף אמר לעבדיו לשים לחם (סעודה) וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים ... וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת" -
(א) העבדים ערכו 3 שולחנות נפרדים: שולחן ליוסף שישב בנפרד ("לבדו") בשל מעמדו הרם, שולחן לאחים ושולחן לעבדים המצרים כי למצרים אסור לאכול עם זרים בשל מנהגי פולחן ככתוב "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים".
(ב) יוסף אמר לאחים לשבת לשולחן בסדר ע"פ גילם, מהבכור (ראובן) ועד הצעיר (בנימין) ככתוב "הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ".
זה גרם לאחים "יתמהו" (התפלאו). הם לא הבינו כיצד המושל המצרי יודע את סדר הולדתם.
(ג) יוסף נתן לבנימין כמות מזון ("משאת") פי 5 ("חמש ידות") משאר האחים (למשל, כל אח קיבל מלפפון אחד ואילו בנימין קיבל 5 מלפפונים).
מדוע יוסף עשה את האפליה הלא-שיוויונית הזו ?
יתכן כי יוסף מאד אהב את בנימין (שניהם נולדו לרחל) או שבכוונה הוא רצה לגרום לאחים לקנא בבנימין (כמו שבעבר הם קינאו ביוסף) ולראות האם האחים ינסו לפגוע בבנימין כפי שבעבר הם ניסו לפגוע ביוסף כלומר סוג של מבחן לבדוק האם הם הפכו לאנשים מוסריים הם נשארו רשעים.