סיכום אישי: ההבדל בין שם ויפת לחם: שם ויפת כיסו את אביהם מתוך רצון לתקן, בעוד שחם ראה בעיה ושיתף אחרים במקום לחפש פתרון. אדם צריך לבחון את מניעיו לפני שהוא מעיר לאחרים - אם הבעיה קיימת בו, ייתכן שהוא מעיר מתוך חוסר פתרון אישי. לא מספיק להיות קנאי, חשוב לבדוק את הסיבה לקנאה - האם זו בעיה אמיתית או משהו פנימי אצלי. הרבי הביא לעולם את רעיון הדיבור בלשון חיובית, והשפעתו ניכרת גם על מערכות הבריאות בישראל. בעקבות הוראת הרבי למנהל בית חולים, המונח "בית חולים" שונה ל"מרכז רפואי", מה שמשפיע על תחושת הבריאות של המטופלים. המילים מעצבות את האדם; איך שאדם רואה את המקום (כחולה או כמתרפא) משפיע על תחושתו. בפרשת נוח, ויפת ושם לא ראו את ערוות אביהם, והם נהגו בזהירות רבה. התנהגותם הדגישה את הצניעות. לטפל בבעיה צריך, אך לא מעבר לכך, להתבונן בפגמים כשזה לא הכרחי. הבעל שם טוב מלמד שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הוא רואה בעצם את חסרונותיו הוא. כל רע בזולת הוא שיקוף של מה שנמצא בו עצמו. אם אני רואה רע בזולת, ייתכן שהבעיה היא בעצמי. אם אני מתעסק בבעיות, אני צריך לבחון אם זה נוגע לי. ביקורת צריכה להתמקד בפתרון, לא בהשפלה. אם אני לא מציע פתרון, כנראה שאני מחפש לתקוף, לא לתקן. הסתכלות על הזולת: כל אדם רואה את מה שיש בתוכו, ובכך משקף את עולמו הפנימי. שאלה קשה על איך להתייחס ל"בלתי מעורבים" וכיצד התורה מתייחסת למעשים כמו חיסול עיר שלמה בעוון פשע של אדם אחד. מעשה שמעון ולוי: שמעון ולוי הרגו את אנשי שכם כעונש על פשעיהם. התורה לא מתנגדת למעשה, אך חולקת על הדרך בה בוצע, כולל רמייה ובריונות. יעקב מגיב בחומרה כלפי מעשה בניו, במיוחד כשמדובר בהכנסת אלימות למשפחתם. הוא מפזר את בניו לשבטים שונים כדי למנוע עימותים. הרמב"ם מקבל את מעשה שמעון ולוי כעונש הולם לפשעי שכם, שכן דין זה מתאים לשבע מצוות בני נוח. הרבי מתייחס לשוני בין פרשות וישלח וויחי, ומסביר שברשות השלטון, היה הכרח לעונש, אך יש לשים לב לפעם השנייה שבה אלימות זו מופיעה אצל בני יעקב. אם אתה מתייחס כך גם לאחיך, כנראה שמשהו לא תקין גם אצלך. צריך לדעת איך להשתמש באכזריות נכון. לוי מתנהג מתוך תחושת אחריות ומוסר, כפי שנראה כאשר לא פוגע בבני משפחתו בחטא העגל. בשונה מלוי, שמעון הוכיח נטייה לאכזריות כשהיה מעורב במעשים אחרים שגרמו נזק גדול למחנה. הרבי מדגיש את ההבדל בין תיקון טעויות באופן פרטי ובין הפצת דיבה. מדגיש את חשיבות ההבהרה והשיחה האישית במקום להפיץ את הרכילות. לקח מוסרי: אסור להפיץ דיבה או להקשות על אחרים מתוך רצון לתקן. יש לתקן בשקט ובצנעה. פרעה היה אמור לקיים את הגזירה של עינוי ישראל, אך לא נהג בכבוד וגרם לסבל מיותר, לכן נענש. לעיתים הגורל מציב אותנו בתפקיד רע, אך מה שחשוב הוא אם אנחנו פועלים מתוך שליחותו או מתוך הנאה מהרע. יש מצבים בהם ה' שולח אותנו למקומות שאינם מתאימים לנו, אך הבחירה אם לפעול בהם בצורה ראויה היא שלנו.
יישר כח 🌸
תודה
יישר כוח
כבוד הרב שהיהי לך נחת מילדך ישר כוח נהנתי❤
אמן
תודה רבה לכבוד הרב ❤😊
🙏🏻
סיכום אישי: ההבדל בין שם ויפת לחם: שם ויפת כיסו את אביהם מתוך רצון לתקן, בעוד שחם ראה בעיה ושיתף אחרים במקום לחפש פתרון.
אדם צריך לבחון את מניעיו לפני שהוא מעיר לאחרים - אם הבעיה קיימת בו, ייתכן שהוא מעיר מתוך חוסר פתרון אישי.
לא מספיק להיות קנאי, חשוב לבדוק את הסיבה לקנאה - האם זו בעיה אמיתית או משהו פנימי אצלי.
הרבי הביא לעולם את רעיון הדיבור בלשון חיובית, והשפעתו ניכרת גם על מערכות הבריאות בישראל.
בעקבות הוראת הרבי למנהל בית חולים, המונח "בית חולים" שונה ל"מרכז רפואי", מה שמשפיע על תחושת הבריאות של המטופלים.
המילים מעצבות את האדם; איך שאדם רואה את המקום (כחולה או כמתרפא) משפיע על תחושתו.
בפרשת נוח, ויפת ושם לא ראו את ערוות אביהם, והם נהגו בזהירות רבה. התנהגותם הדגישה את הצניעות.
לטפל בבעיה צריך, אך לא מעבר לכך, להתבונן בפגמים כשזה לא הכרחי.
הבעל שם טוב מלמד שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הוא רואה בעצם את חסרונותיו הוא. כל רע בזולת הוא שיקוף של מה שנמצא בו עצמו.
אם אני רואה רע בזולת, ייתכן שהבעיה היא בעצמי. אם אני מתעסק בבעיות, אני צריך לבחון אם זה נוגע לי.
ביקורת צריכה להתמקד בפתרון, לא בהשפלה. אם אני לא מציע פתרון, כנראה שאני מחפש לתקוף, לא לתקן.
הסתכלות על הזולת: כל אדם רואה את מה שיש בתוכו, ובכך משקף את עולמו הפנימי.
שאלה קשה על איך להתייחס ל"בלתי מעורבים" וכיצד התורה מתייחסת למעשים כמו חיסול עיר שלמה בעוון פשע של אדם אחד.
מעשה שמעון ולוי: שמעון ולוי הרגו את אנשי שכם כעונש על פשעיהם. התורה לא מתנגדת למעשה, אך חולקת על הדרך בה בוצע, כולל רמייה ובריונות.
יעקב מגיב בחומרה כלפי מעשה בניו, במיוחד כשמדובר בהכנסת אלימות למשפחתם. הוא מפזר את בניו לשבטים שונים כדי למנוע עימותים.
הרמב"ם מקבל את מעשה שמעון ולוי כעונש הולם לפשעי שכם, שכן דין זה מתאים לשבע מצוות בני נוח.
הרבי מתייחס לשוני בין פרשות וישלח וויחי, ומסביר שברשות השלטון, היה הכרח לעונש, אך יש לשים לב לפעם השנייה שבה אלימות זו מופיעה אצל בני יעקב.
אם אתה מתייחס כך גם לאחיך, כנראה שמשהו לא תקין גם אצלך.
צריך לדעת איך להשתמש באכזריות נכון.
לוי מתנהג מתוך תחושת אחריות ומוסר, כפי שנראה כאשר לא פוגע בבני משפחתו בחטא העגל.
בשונה מלוי, שמעון הוכיח נטייה לאכזריות כשהיה מעורב במעשים אחרים שגרמו נזק גדול למחנה.
הרבי מדגיש את ההבדל בין תיקון טעויות באופן פרטי ובין הפצת דיבה. מדגיש את חשיבות ההבהרה והשיחה האישית במקום להפיץ את הרכילות.
לקח מוסרי: אסור להפיץ דיבה או להקשות על אחרים מתוך רצון לתקן. יש לתקן בשקט ובצנעה.
פרעה היה אמור לקיים את הגזירה של עינוי ישראל, אך לא נהג בכבוד וגרם לסבל מיותר, לכן נענש.
לעיתים הגורל מציב אותנו בתפקיד רע, אך מה שחשוב הוא אם אנחנו פועלים מתוך שליחותו או מתוך הנאה מהרע.
יש מצבים בהם ה' שולח אותנו למקומות שאינם מתאימים לנו, אך הבחירה אם לפעול בהם בצורה ראויה היא שלנו.
אולי כשהלכו אחורנית ופניהם אחורנית הכוונה ללכת אחורה ולא לסובב את הגב לאבא מתוך כבוד ויחד עם זה משום צניעות סובבו את פניהם 🙏🏻 כבוד בשלמותו
שכויח
🙏