גאוה גדולה שיש בעמנו אנשים כמוך מוצלחים ועם זאת צנועים שלמרות העושר והכבוד חיים בפשיטות וענוה מקדשים את המידות הטובות ולא חיי פאר ראוותניים ולא שוכחים מאין באו..אשריכם תבורכו מפי עליון אתם וכל אשר לכם ותמשיכו לעשות חיל ❤
מאיפה מגיעה תחושת הכאב? מה תפקידה? מה ההבדל בין הכאבים של היום לכאבים שהורגשו בעבר? אפשר לעשות משהו כדי להבטיח שיהיו פחות כאבים מחר? הסתכלות רחבה, מנקודת המבט של הגישה האינטגרלית. החומר היסודי שממנו בנוי כל אובייקט בטבע הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות, רצון להתקיים בטוב. הרצון הזה גורם להתרחק מסבל, ולהתקרב למה שנראה מועיל. ככל שהרצון ליהנות שביצור מסוים מפותח, כך הוא בונה מערכות מתקדמות יותר שידאגו לשלומו ולמצבו. מערכת העצבים, היא במיוחד כזו. מדובר במערכת רב-גוונית ורב-שכבתית, שקשורה למערכות אחרות. כך לדוגמה, אם מצב רוחו של אדם משתנה, הוא יכול לא להרגיש כאב. בנוסף, לפעמים אפשר כמו לתכנת את מערכת העצבים כך שמשהו מסוים לא יעורר תחושת כאב, ואפילו יורגש כמהנה. באופן כללי, הכאב שומר עלינו. אם לא היה כאב, לא היינו מרגישים מה קורה בגופנו. כך למשל, היינו יכולים להכניס את היד לאש, לא להרגיש כאב מכך שהיא נשרפת, ולהינזק. כמו כן, הייתה יכולה להתפתח בתוך גופנו מחלה, וללא תחושת כאב לא היינו מודעים לקיומה וניגשים לטפל בה. כשמשהו כואב, הטבע מאותת לנו על תקלה. הכאב מתפרס לכל מיני רמות, ולפעמים קשה להבדיל ביניהן. כאב פיזי, גופני, נפשי ורוחני, כאב מהעבר ומהעתיד, כאב אצלנו או אצל מישהו שאנחנו אוהבים או שונאים. כך הכאב חורג מגבולות הגוף שלנו עצמנו, ומגיע ממערכות חיצוניות שאליהן אנחנו קשורים. טיב הקשר שלנו איתן קובע מה נרגיש בכל פעם, מכאב ועד שמחה. כך למשל אימא מרגישה כאב, כשמשהו כואב לילדיה. מבחינת הרצון לקבל שהזכרנו קודם, הרצון ליהנות, אצלו הכול מסתכם לחשבון פשוט: כשהוא מלא טוב לו, וכשהוא ריק מורגש כאב. ויש בזה כמובן דרגות. עוד נקודה חשובה להבנה היא שהכאב מתחיל במצבים שאנחנו מרגישים את עצמנו. לצורך המחשה, נניח שאנחנו עכשיו יושבים על איזה כיסא. מתי נוחה לנו הישיבה? כששום דבר לא לוחץ מדי. אנחנו מרגישים את הגוף שלנו מוגבל על ידי הכיסא, וזה נותן לנו הגדרת מציאות ברורה. אבל, אם מידת הלחץ של הכסא תעבור את הגבול הדק הזה, אז תתחיל תחושה לא נעימה. כך ממש, לכל חוש וחוש יש הרגשת טווח מסוים שבו טוב לאדם. מתחת לגבולות הטווח הזה, הדבר לא מורגש כלל כקיים, ומעל לו הוא מורגש כקיים יותר מדי. וכשמורגש כאב, זה מצביע על כך שחרגנו מגבולות אותו הטווח. אגב, אפשר לראות משהו דומה גם במערכות יחסים: בני זוג לא יכולים לחיות בלי לריב ולכאוב מדי פעם, הם צריכים להרגיש את הגבולות, לראות איפה הם נכנסים זה בתוך זה, ואיפה עוד דרושים תיקונים. בכל התרבות האנושית, בסיפורים, במחזות, בסרטים, רובן המוחלט של היצירות עוסק בכאבים, בתחושות לא נעימות. דרך הכאב אנחנו מרגישים את העולם, כי כל יסוד הבריאה הוא בחוסר, בכאב, ברצון להתמלאות. וכמו שכבר ציינו לגבי הרצון ליהנות שטבוע בנו, העיקר בשבילו זה לא להיות ריק, לא להרגיש כאב, לא לסבול. הכאב במצב מסוים מכוון אותו להתפתח, להשתנות, להתקדם למצב יותר טוב. במבט כולל, היום אנחנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה אופי הכאב משתנה. אפשר לומר שעד המאה העשרים התפתחנו בצורה אישית, אינדיבידואליסטית, וכל אחד הרגיש את כאביו. מאמצע המאה העשרים התחלנו לגלות שכולנו קשורים במערכת אחת. לא רק בגלל המסחר, הכלכלה, התרבות והתעשייה שהפכו את העולם לכפר גלובלי, ולא רק בגלל האינטרנט והמדיה שהעצימו את המגמה. מבפנים, התחיל להתגלות משהו שקשר את כל בני האדם יחד. במקביל, החלו לצוץ יותר ויותר כאבים, חששות, פחדים, דיכאונות, ייאושים. ואם במאות קודמות זו הייתה נחלת האליטות, היום זה רגיל, כולם חיים על כדורים. והכאבים עוברים בין כולם, משוטטים, מדבקים. העולם מקרין עלינו סרטים רעים, זורק אותנו בין כל מיני מצבים. ואי אפשר לחתוך את הקשר, אי אפשר לסגור את התריסים. זה חודר אלינו בעל כורחנו, רוצים או לא רוצים. מה עושים? כאן באה הגישה האינטגרלית ומסבירה את הדברים. הכאבים של היום אלה בעצם צירים. עולם חדש עומד להיוולד, ואנחנו בתוכו, חדשים. וכל הסבל שבינתיים מורגש, הוא מפני שכל אחד לא רוצה להיות מחובר לאחרים. בהשלמה, בהדדיות, ביחסים חמים ואוהבים. והניגוד בין מגמת ההתפתחות האינטגרלית, לבין הנטייה האגואיסטית שגם היא מתעצמת פלאים, הוא הוא השורש לכל המשברים. בסופו של דבר, הטבע יכריח את המין האנושי לתפקד כמו איברים בגוף אחד, שזה את זה משלימים. ככל שנקדים לתפוס את הדברים, ונבנה בעצמנו קשר אינטגרלי, חיבורים נכונים, כך נסיר את הגבולות הלוחצים. אז, ורק אז ייעלמו מן השורש הכאבים, ובמקומם יבואו מילויים חדשים. בריאות, שמחה, משמעות. הנאה ותענוג עליונים.
אגדת חורבן: לא רק סרט היסטורי, אלא מציאות מדממת השבוע צפיתי בסרט "אגדת חורבן" - דרמה היסטורית על פי סיפורי אגדות החורבן התלמודיות. מראש ידעתי שמסופר על המרד הגדול שהוביל לנפילת בית המקדש השני, ובסיכומה של עלילה בת תשעים דקות המורכבת מקרעי עובדות היסטוריות חוויתי את האִמרה המוכרת: בשל שנאת חינם חרב בית המקדש. גם מהרושם השטחי שנותר אין להתעלם. אסור לתת לאור השמש ביציאה מאולם הקולנוע לסנוור אותנו לחשוב שמדובר בסיפור היסטורי מעשיר, ולהותיר אותנו ברושם עז של איורים מרהיבים עתירי פרטים, אלא צריך שהוא ימקד לנו את המבט ויאיר על ישראל של כאן ועכשיו. העולם כולו חרב, ובניין החברה הישראלית מתפורר בשל אותה שנאת חינם - בעוצמה מוגברת יותר. אנחנו נמצאים היום בפילוג גדול וחריף משהיה. אם לפני כאלפיים שנה התפצלו היהודים לשלוש כתות, אז היום אנחנו מחולקים לעשרים-שלושים מחנות, לעשרות מפלגות וסיעות, מגזרים וקהילות. אם בזמנו טבחו היהודים במיליון איש בתוך ארבעה חודשים, נשטפו בנהרות של דם אחיהם, אז היום השנאה מתנהלת בצורה מתוחכמת ונסתרת יותר: במקום לשחוט בכידונים וסכינים, הלשון החלקלקה הפכה חרב חדה. לא ניתן להשוות ולמדוד את פשעי השנאה בין אז להיום ולהסיק מסקנות. השנאה בימינו מתגלה בצורה האיומה של אדישות לזולת. לאף אחד לא אכפת מה קורה לשכנים שלו, מה עובר על תושבי עירו, ובכלל על כלל אזרחי המדינה. שיא האכפתיות מתגלה רק בזמני מלחמה, אז כולנו מתחברים כאחים לעת צרה, פותחים את הלב רק כדי לזכות בהרגשת ביטחון. תחלואי האדישות האלו התקבעו בנו כנורמה. אנחנו מסכימים למצב, רואים בו מציאות מקובלת. לכן טוב יהיה לחשוף בעזרת עוד סרטים ויצירות את כל הזוועות והדברים הקשים שעשו היהודים זה לזה במשך ההיסטוריה. לשלוף מהארכיון כל תיעוד שילמד אותנו על הטבע האגואיסטי ההרסני שלנו שמניע אותנו להיאטם לזולת ולא להתחשב בקיומו. אם לא נטייח את האמת ולא נקבור את העובדות מתוך מניעים כאלה ואחרים, נוכל להבין בחרדה מי אנחנו מאז ועד היום. נקלוט שלא מדובר באנשים שחיו אי-פעם והתעללו זה בזה, אלא שאלה אנחנו שסוחבים איתנו את השנאה מדור לדור. חבית נפץ שרק מחכה לגפרור. המקובל בעל הסולם כתב כי "אין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופית, אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות מתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש" ("השלום בעולם"). לכן החשוב ביותר להפנים שהסכנה שכאן עלולה להכות בנו כהרף עין, ועלינו לצלול אל תוך אירועי ההיסטוריה רק כדי לדלות את האמצעים שיש בידינו כדי להינצל. הפתרון אותו פתרון, הנוסחה אותה נוסחה, כלל אחד לא השתנה לאורך הדורות, והוא הכלל הגדול בתורה, כלומר הכלל הכולל את השיטה כולה: "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו מחויבים לחיות בינינו באהבת אחים - זה החוק שהכוח העליון שם מעלינו ומחייב אותנו להתקיים לפיו. לגלות בינינו רעוּת וידידות, דאגה והתחשבות בהתאם ליסודות שמרכיבים אותו. אהבה היא ערך בל יתואר. היא כוללת מסירות לזולת, קבלת חיי האחר כחיינו שלנו, העדפת טובת הזולת על פני האגו שמושך לטובת עצמו. ואיפה אנחנו ביחס לחוק האהבה? איפה אנחנו ביחס לערך הערבות ההדדית? כבר כתבו חכמים: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא א). אם אנחנו לא בונים בימינו קשר אמיץ, יציב, המושתת על חוקי הטבע שפועלים במיזוג ובהרמוניה נפלאה, אז לא רק שהמעט עוד יחרב, אלא גם נזמין על עצמנו שנאה מכל העולם. לעם היהודי יש תפקיד רוחני נעלה: להיות כאיש אחד בלב אחד, להתלכד ולעורר מכוח החיבור כוח עליון יותר. הוא המגן והמציל, הוא שמרומם מעל כל החיכוכים האגואיסטים, מכסה הכול באהבה ומאיר לגויים ולעמים. אם נגביר בינינו את האהבה, נזנק לרמות קשר שלא חלמנו, להשגות קסומות. אבל אם רגע אחד נזניח את החיבור בינינו, אז יעלו אותנו ואת הנותר בלהבות.
גאוה גדולה שיש בעמנו אנשים כמוך מוצלחים ועם זאת צנועים שלמרות העושר והכבוד חיים בפשיטות וענוה מקדשים את המידות הטובות ולא חיי פאר ראוותניים ולא שוכחים מאין באו..אשריכם תבורכו מפי עליון אתם וכל אשר לכם ותמשיכו לעשות חיל ❤
מעניין ומאלף. בהצלחה לרמי!
תודה רבה לך אדון עולם. על שאתה שומר עלי כל יום. אם לא היית שומר עלי. היו אוכלים אותי חי. להגיד בכל הזדמנות. בדוק. להצלחה בחיים.😊😊😊😊❤❤
אחלה רמי כל הכבוד תמשיך ל היות מה ש אתה ❤
מאיפה מגיעה תחושת הכאב? מה תפקידה? מה ההבדל בין הכאבים של היום לכאבים שהורגשו בעבר? אפשר לעשות משהו כדי להבטיח שיהיו פחות כאבים מחר? הסתכלות רחבה, מנקודת המבט של הגישה האינטגרלית.
החומר היסודי שממנו בנוי כל אובייקט בטבע הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות, רצון להתקיים בטוב. הרצון הזה גורם להתרחק מסבל, ולהתקרב למה שנראה מועיל. ככל שהרצון ליהנות שביצור מסוים מפותח, כך הוא בונה מערכות מתקדמות יותר שידאגו לשלומו ולמצבו.
מערכת העצבים, היא במיוחד כזו. מדובר במערכת רב-גוונית ורב-שכבתית, שקשורה למערכות אחרות. כך לדוגמה, אם מצב רוחו של אדם משתנה, הוא יכול לא להרגיש כאב. בנוסף, לפעמים אפשר כמו לתכנת את מערכת העצבים כך שמשהו מסוים לא יעורר תחושת כאב, ואפילו יורגש כמהנה.
באופן כללי, הכאב שומר עלינו. אם לא היה כאב, לא היינו מרגישים מה קורה בגופנו. כך למשל, היינו יכולים להכניס את היד לאש, לא להרגיש כאב מכך שהיא נשרפת, ולהינזק. כמו כן, הייתה יכולה להתפתח בתוך גופנו מחלה, וללא תחושת כאב לא היינו מודעים לקיומה וניגשים לטפל בה. כשמשהו כואב, הטבע מאותת לנו על תקלה.
הכאב מתפרס לכל מיני רמות, ולפעמים קשה להבדיל ביניהן. כאב פיזי, גופני, נפשי ורוחני, כאב מהעבר ומהעתיד, כאב אצלנו או אצל מישהו שאנחנו אוהבים או שונאים. כך הכאב חורג מגבולות הגוף שלנו עצמנו, ומגיע ממערכות חיצוניות שאליהן אנחנו קשורים. טיב הקשר שלנו איתן קובע מה נרגיש בכל פעם, מכאב ועד שמחה. כך למשל אימא מרגישה כאב, כשמשהו כואב לילדיה.
מבחינת הרצון לקבל שהזכרנו קודם, הרצון ליהנות, אצלו הכול מסתכם לחשבון פשוט: כשהוא מלא טוב לו, וכשהוא ריק מורגש כאב. ויש בזה כמובן דרגות.
עוד נקודה חשובה להבנה היא שהכאב מתחיל במצבים שאנחנו מרגישים את עצמנו. לצורך המחשה, נניח שאנחנו עכשיו יושבים על איזה כיסא. מתי נוחה לנו הישיבה? כששום דבר לא לוחץ מדי. אנחנו מרגישים את הגוף שלנו מוגבל על ידי הכיסא, וזה נותן לנו הגדרת מציאות ברורה. אבל, אם מידת הלחץ של הכסא תעבור את הגבול הדק הזה, אז תתחיל תחושה לא נעימה. כך ממש, לכל חוש וחוש יש הרגשת טווח מסוים שבו טוב לאדם. מתחת לגבולות הטווח הזה, הדבר לא מורגש כלל כקיים, ומעל לו הוא מורגש כקיים יותר מדי. וכשמורגש כאב, זה מצביע על כך שחרגנו מגבולות אותו הטווח.
אגב, אפשר לראות משהו דומה גם במערכות יחסים: בני זוג לא יכולים לחיות בלי לריב ולכאוב מדי פעם, הם צריכים להרגיש את הגבולות, לראות איפה הם נכנסים זה בתוך זה, ואיפה עוד דרושים תיקונים.
בכל התרבות האנושית, בסיפורים, במחזות, בסרטים, רובן המוחלט של היצירות עוסק בכאבים, בתחושות לא נעימות. דרך הכאב אנחנו מרגישים את העולם, כי כל יסוד הבריאה הוא בחוסר, בכאב, ברצון להתמלאות. וכמו שכבר ציינו לגבי הרצון ליהנות שטבוע בנו, העיקר בשבילו זה לא להיות ריק, לא להרגיש כאב, לא לסבול. הכאב במצב מסוים מכוון אותו להתפתח, להשתנות, להתקדם למצב יותר טוב.
במבט כולל, היום אנחנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה אופי הכאב משתנה. אפשר לומר שעד המאה העשרים התפתחנו בצורה אישית, אינדיבידואליסטית, וכל אחד הרגיש את כאביו. מאמצע המאה העשרים התחלנו לגלות שכולנו קשורים במערכת אחת. לא רק בגלל המסחר, הכלכלה, התרבות והתעשייה שהפכו את העולם לכפר גלובלי, ולא רק בגלל האינטרנט והמדיה שהעצימו את המגמה. מבפנים, התחיל להתגלות משהו שקשר את כל בני האדם יחד. במקביל, החלו לצוץ יותר ויותר כאבים, חששות, פחדים, דיכאונות, ייאושים. ואם במאות קודמות זו הייתה נחלת האליטות, היום זה רגיל, כולם חיים על כדורים. והכאבים עוברים בין כולם, משוטטים, מדבקים. העולם מקרין עלינו סרטים רעים, זורק אותנו בין כל מיני מצבים. ואי אפשר לחתוך את הקשר, אי אפשר לסגור את התריסים. זה חודר אלינו בעל כורחנו, רוצים או לא רוצים.
מה עושים?
כאן באה הגישה האינטגרלית ומסבירה את הדברים. הכאבים של היום אלה בעצם צירים. עולם חדש עומד להיוולד, ואנחנו בתוכו, חדשים. וכל הסבל שבינתיים מורגש, הוא מפני שכל אחד לא רוצה להיות מחובר לאחרים. בהשלמה, בהדדיות, ביחסים חמים ואוהבים. והניגוד בין מגמת ההתפתחות האינטגרלית, לבין הנטייה האגואיסטית שגם היא מתעצמת פלאים, הוא הוא השורש לכל המשברים.
בסופו של דבר, הטבע יכריח את המין האנושי לתפקד כמו איברים בגוף אחד, שזה את זה משלימים. ככל שנקדים לתפוס את הדברים, ונבנה בעצמנו קשר אינטגרלי, חיבורים נכונים, כך נסיר את הגבולות הלוחצים. אז, ורק אז ייעלמו מן השורש הכאבים, ובמקומם יבואו מילויים חדשים. בריאות, שמחה, משמעות. הנאה ותענוג עליונים.
יש לי משהו לדבר אתך רמי .
רמי לוי-רוצה למצוא נפט? תחתן אותי. אין לי מושג מה זה אומר אבל אני יודע שמיש שיחתן אותי יתעשר מנפט.
רמי שתשרה הברכה בביתך ועסקיך תבורך אתה ויוצאי חליצך ה' ישמרך מעין הרע ומכל מרעין בישין אמן
אגדת חורבן: לא רק סרט היסטורי, אלא מציאות מדממת
השבוע צפיתי בסרט "אגדת חורבן" - דרמה היסטורית על פי סיפורי אגדות החורבן התלמודיות. מראש ידעתי שמסופר על המרד הגדול שהוביל לנפילת בית המקדש השני, ובסיכומה של עלילה בת תשעים דקות המורכבת מקרעי עובדות היסטוריות חוויתי את האִמרה המוכרת: בשל שנאת חינם חרב בית המקדש.
גם מהרושם השטחי שנותר אין להתעלם. אסור לתת לאור השמש ביציאה מאולם הקולנוע לסנוור אותנו לחשוב שמדובר בסיפור היסטורי מעשיר, ולהותיר אותנו ברושם עז של איורים מרהיבים עתירי פרטים, אלא צריך שהוא ימקד לנו את המבט ויאיר על ישראל של כאן ועכשיו. העולם כולו חרב, ובניין החברה הישראלית מתפורר בשל אותה שנאת חינם - בעוצמה מוגברת יותר.
אנחנו נמצאים היום בפילוג גדול וחריף משהיה. אם לפני כאלפיים שנה התפצלו היהודים לשלוש כתות, אז היום אנחנו מחולקים לעשרים-שלושים מחנות, לעשרות מפלגות וסיעות, מגזרים וקהילות. אם בזמנו טבחו היהודים במיליון איש בתוך ארבעה חודשים, נשטפו בנהרות של דם אחיהם, אז היום השנאה מתנהלת בצורה מתוחכמת ונסתרת יותר: במקום לשחוט בכידונים וסכינים, הלשון החלקלקה הפכה חרב חדה.
לא ניתן להשוות ולמדוד את פשעי השנאה בין אז להיום ולהסיק מסקנות. השנאה בימינו מתגלה בצורה האיומה של אדישות לזולת. לאף אחד לא אכפת מה קורה לשכנים שלו, מה עובר על תושבי עירו, ובכלל על כלל אזרחי המדינה. שיא האכפתיות מתגלה רק בזמני מלחמה, אז כולנו מתחברים כאחים לעת צרה, פותחים את הלב רק כדי לזכות בהרגשת ביטחון.
תחלואי האדישות האלו התקבעו בנו כנורמה. אנחנו מסכימים למצב, רואים בו מציאות מקובלת. לכן טוב יהיה לחשוף בעזרת עוד סרטים ויצירות את כל הזוועות והדברים הקשים שעשו היהודים זה לזה במשך ההיסטוריה. לשלוף מהארכיון כל תיעוד שילמד אותנו על הטבע האגואיסטי ההרסני שלנו שמניע אותנו להיאטם לזולת ולא להתחשב בקיומו.
אם לא נטייח את האמת ולא נקבור את העובדות מתוך מניעים כאלה ואחרים, נוכל להבין בחרדה מי אנחנו מאז ועד היום. נקלוט שלא מדובר באנשים שחיו אי-פעם והתעללו זה בזה, אלא שאלה אנחנו שסוחבים איתנו את השנאה מדור לדור. חבית נפץ שרק מחכה לגפרור.
המקובל בעל הסולם כתב כי "אין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופית, אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות מתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש" ("השלום בעולם"). לכן החשוב ביותר להפנים שהסכנה שכאן עלולה להכות בנו כהרף עין, ועלינו לצלול אל תוך אירועי ההיסטוריה רק כדי לדלות את האמצעים שיש בידינו כדי להינצל.
הפתרון אותו פתרון, הנוסחה אותה נוסחה, כלל אחד לא השתנה לאורך הדורות, והוא הכלל הגדול בתורה, כלומר הכלל הכולל את השיטה כולה: "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו מחויבים לחיות בינינו באהבת אחים - זה החוק שהכוח העליון שם מעלינו ומחייב אותנו להתקיים לפיו. לגלות בינינו רעוּת וידידות, דאגה והתחשבות בהתאם ליסודות שמרכיבים אותו. אהבה היא ערך בל יתואר. היא כוללת מסירות לזולת, קבלת חיי האחר כחיינו שלנו, העדפת טובת הזולת על פני האגו שמושך לטובת עצמו. ואיפה אנחנו ביחס לחוק האהבה? איפה אנחנו ביחס לערך הערבות ההדדית?
כבר כתבו חכמים: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא א). אם אנחנו לא בונים בימינו קשר אמיץ, יציב, המושתת על חוקי הטבע שפועלים במיזוג ובהרמוניה נפלאה, אז לא רק שהמעט עוד יחרב, אלא גם נזמין על עצמנו שנאה מכל העולם.
לעם היהודי יש תפקיד רוחני נעלה: להיות כאיש אחד בלב אחד, להתלכד ולעורר מכוח החיבור כוח עליון יותר. הוא המגן והמציל, הוא שמרומם מעל כל החיכוכים האגואיסטים, מכסה הכול באהבה ומאיר לגויים ולעמים. אם נגביר בינינו את האהבה, נזנק לרמות קשר שלא חלמנו, להשגות קסומות. אבל אם רגע אחד נזניח את החיבור בינינו, אז יעלו אותנו ואת הנותר בלהבות.