ד"ר מילשטיין העביר לי את תגובת המג"ד אשל לכל הענין, ותגובתו של אילן, אף שניכר בה, שלעוסה ומעובדת היא לא במעט מאחיותיה שקדמו לה, הרי שיש בה העלאת גירסה קצת שונה "ומשופרת" מכל שהעלה והשמיע עד כה עד כה. במייל נוסף כתב: "הצעתי לאשל להתראיין והוא שוקל. כנראה שהוא לא בטוח בגירסה ששלח לי". אז עד שאילן יקבל החלטה אם להתראיין אם לאו, ועד שיסגר על גירסה עדכנית, אציין, כי בתגובתו זו, הוסיף הוא את הדברים הבאים, בשונה, לדעתי, מכל מה שנשמע עד כה מפיו: "עד היום אני מכה על חטא שלא דאגנו באותו יום לחלץ את הטנק הפגוע ובתוכו את גדעון גמליאל ההרוג....על כך ביקשתי סליחה ממשפחתו". על דברי סיום אלה נאמר: טוב מאוחר מאשר אף פעם, ומודה ועוזב, ירוחם. נדמה לי וזו תחושתי, כי בכך הושגה המטרה העיקרית שלשמה נתתי את הריאיון ושטחתי טענותיי. ולך מר אשל ולכל האחרים שהוזכרו על ידי או נפגעו מדבריי, שלוחות ברכות ושפע בריאות. לא היתה כל כוונה רעה בהעלאת הדברים, והפגיעה, אם היתה כזו, הינה תוצאת לוואי ולא מטרה. צביקה רייכין
הקשבתי לראיון שלך עם צביקה. אני הייתי השליש של הגדוד באותה מלחמה ולפי זכרוני בטנק שנפגע היו אילן אשל המגד, קובי רוזן הקמבץ, גדעון גמליאל התותחן ונהג שאני לא זוכר את שמו. גדעון היחידי שנהרג ונשאר בטנק. אילן נפצע. דוידי מפ החרמש נפצע בידו ויעקב דסה הממ נפצע קשה מאד באיזור הבטן. אני הובלתי אותם למסוק ובמסוק דסה כמעט הלך. הראיון הזה מזעזע. לקחת לוחם מפלוגת החרמש שסיפר לך, אורי מילשטיין, סיפור ממה שעיניו ראו. לא בדקת שום דבר לפני ולשמחתי כן קצת אחרי אבל מאוחר מידי. פגעת בכל אחד שמוזכר בסיפור הזה וללא כל התנצלות במקרה זה, זה כמו לזרוק אבן בים ולך אחרי זה לחפש אותה. אני השליש עוד בשבתנו בקולג' האמריקאי, זה המחנה ליד עין חילווה שצביקה דיבר עליו, נחקרתי על ידי חוקרים חיצוניים. בושה וחרפה לראיון שכזה. אני עוסק בפרויקט של ראיונות עם לוחמי דור כיפור 73. בכל ראיון שאני עושה, אני מסביר ומכין את המרואיין של יגיד ולו מילה אחת בגדר של השמצה כזו או אחרת ועל זה אני מקפיד ואם זה קורה אני מוריד בעריכה. אנחנו צוות של מראיינים שעושים שליחות ענקית לתיעוד ועדויות למורשת הקרב במערכות ישראל ויש לנו מעל 180 ראיונות נכון להיום ואנחנו ממשיכים. לא תראה בראיונות שלנו התבטאויות כל כך קשות כפי שצביקה התבטא ואתה עוד עזרת לו. תתבייש.
שלום לך דסה. אני כותב לך כאן ועכשיו, עקב היפגעותך מדבריי בראיון. אין בכך תחליף לשיחה ישירה שאערוך עימך, אך מן הראוי לתת לה פומבי כאן ועכשיו. בראשית אבהיר, אין ולא היתה לי כל כוונה לצערך או לפגוע בך ובמי מהאנשים שהוזכרו, בכללם אילן המג"ד, דוידי המ"פ, ששילמתם מחיר כואב בגופכם, ובבן ארצי הסמ"פ. אין זה נכון, מצד אחד, להוסיף לכם מכאוב, אך מהצד השני, הגון וראוי לנסות לפתוח את הפצעים, מתוך חיפוש האמת ומתוך מעין מחוות כבוד לשאר הנפגעים, כמו התותחן ששילם בחייו, אשר חברי הלום הקרב, גלבוע חברי היקר, שלעולם לא נבין מה הביאו לעשות את שעשה. ומה הביאני להעלות את הדברים כעת, 40 שנה אחרי? אז הצבעת על שתי אפשרויות, האחת היפגעותי מאי שליחתי אז לקורס קצינים והשניה, אי איזכורי ע"י אילן כאחד שסייע בחילוצו. לקורס הקצינים ביקשתי לצאת לאחר שהתאכזבתי מהרמה המוצגת על ידכם ותיפקודכם, תוך שסברתי כי אוכל לתרום לפלוגה. אך מי אמר, שאכן הייתי ראוי ומי אמר שהייתי מצליח בקורס? ומה משקל וערך אם הזכיר אילן את רייכין או שלא? ענייני אגו בטלים אלה ורחוקים מליבי ומעולמי. בפגישה היחידה בה השתתפתי, ציינת אתה בפניי את העובדה, שזה שיריתי את הטילים, למעשה, ניצלתם ובחסותם נוסוגותם. מביך היה לי לשמוע זאת מפיך אז, כי איני מהמסתופפים תחת כנפי גבהות הלב והיוהרה. איני ממחפשי הכבוד ואיני מהרודפים אחריו. גם להגדרתי כגיבור ע"י המראיין במבוא לריאיון התנגדתי ושללתי זאת. פסקתי להצטרף למפגשים, כי לא התחברתי לפסטיבלי הגבורה שערכתם, אף שהוללתי שם על ידכם. לא הצטרפתי, אך החרשתי. 40 שנה!!! וכעת, כל שביקשתי, אחרי עשרות שנים אלה, היה להביא את גירסתי, אני הקטן, ואת ביקורתי לאירועים ולתפקודכם בקרותם. דבריי נאמרו מתוך ראייתי והבנתי אותם ומתוך שנכחתי פיזית במקום, למעט ענין הדולרים, שהיה בחזקת עדות שמיעה. בטרם מתן הראיון עם ד"ר מילשטיין, הבינותי, כי אקבלו לבחינה ולאישור בטרם יפורסם, ולא כך נעשה. לו נעשה כן, סביר, שהייתי, במחשבה שניה, מבכר להשמיט או להצניע את איזכור הדולרים, מחמת היותם דברים פוגעניים כלפיך באורח אנוש, וזאת בלא שהייתי עד למעשה, ועל כך אני מצר ומבקש את סליחתך. יחד עם זאת, איזכור המעשה, היה כמשל וכמופת לתיפקודך, בנוסף לזכרונותיי ממך אישית! (לא מחייל עם מצופה), בעת המארבים בסלוקי, תיפקוד מביש כמפקד, לדעתי, וכאחד ששכב בלא מעט מארבים עד אז. לגבי תיפקוד בן ארצי אוסיף: משנתקלנו במארב בעין אל חילווה, הוביל הוא אותי אל בינות הריסות הבניינים, במנותק לגמרי מיתר הכוח, המתין שאירה טיל למסגד ונעלם. לא נעלמתי מהזירה ואם רחקתי, לא היה זה מיוזמתי או בטובתי. יריתי טיל שני והתחלתי להתקדם לבד, לחבירה עם יתר החיילים. עלה בי החשש להגיח לפתע מבין הבניינים ולחטוף צרור מאחד החיילים שיופתעו. כעסתי אז על בן ארצי ועל תיפקודו, לרבות, זה שלאחר הפגיעה בטנק, כשלא נמצא מפקד לכוח שיארגנו ויובילו החוצה מהמחנה. בדבריי, לא התיימרתי להבין או לדעת הכל, קטונתי. דיברתי דרך אפיסקופיי עיניי והבנתי, ותו לא. איני מבקש לפגוע באיש, אף שהיה ברור לי, כי יהיו כאלה שיפגעו ישירות כמוך וכאלה שנפגעה כעת מדורת שיבטם. איני ממובילי טרנדי שחיטת הפרות ולא כבוד והערכה משובבים את נפשי. יש ואנו מופעלים מטריגרים שונים, את חלקם לא נבין ולא נזהה ולחלקם ננסה להעניק רציונאליזם והכרה. דסה, יכולתי להמשיך להחריש לעד. אך לך תבין למה כעת. יתכן ואף אני איני מבין זאת עד הסוף, ועסוק בלחפש את התשובות. הכרת אותי, לדעתי, כחייל מקצועי, איכפתי וכאדם אמין, אני מקווה. אמת דיברתי בדבריי, וגם אם טעיתי פה ושם, כמו בסוג טנקי הגדוד ועוד, אין בכך להוסיף או לגרוע מתקפות דבריי. עומד אני מאחוריהם, לרבות מאחורי ביקורתי עליך ועל שאר המפקדים. איני אדם מאמין, אך שוב אבקש את סליחתך בערב יום הכיפורים הזה, על כי נפגעת, זהו תוצר לוואי ולא יעד! פיקוד ותיפקוד הם נחלת עבר רחוקים לגבינו, וחיינו זרמו וזורמים הרחק מאותם אירועים. אני מאחל לך שנה טובה מעומק הלב, בריאות תקינה ואושר רב. צביקה רייכין
הפסקת האש הוכרזה ביום שישי בשעה 12.00 11.6.1982. כשעה אח"כ, החלה הפעולה במחנה הפליטים וכשעתיים אח"כ, נפגע הטנק וזהו מועד נפילתו של גדעון גמליאל ז"ל, אף עפ"י משרד הביטחון, אגף ההנצחה.
למיטב זכרוני החלה הפסקת האש ביום שישי ב 16:30 (הייתי סמ"פ בגדוד 247), אז נכנסה הפלוגה שלי ללחימה כסיוע לחיר שנכנס לטהר את אחד הרחובות בעין חילווה. הלחימה לא היתה גחמה של דרג נמוך אלא פקודה מסודרת ממפקדת החטיבה.
אנא עזרו לי לקיי את הערוץ הזה
www.patreon.com/MilsteinUri?fan_landing=true
לרגע איני מסכים להגדרתי כגיבור, לא היו שם מעשי גבורה אלא שרלטנות פיקודית משלב ההיערכות, דרך ניהול הקרב והיעדר תחקיר ראוי לאחר מכן.
"גיבור" לא במובן של "גבורה" אלא של האיש המרכזי בסיפור/באירוע
הסיפור הזה מופיע בלי יותר מדי פרטים בספר מלחמת שולל
ד"ר מילשטיין העביר לי את תגובת המג"ד אשל לכל הענין, ותגובתו של אילן, אף שניכר בה, שלעוסה ומעובדת היא לא במעט מאחיותיה שקדמו לה, הרי שיש בה העלאת גירסה קצת שונה "ומשופרת" מכל שהעלה והשמיע עד כה עד כה. במייל נוסף כתב: "הצעתי לאשל להתראיין והוא שוקל. כנראה שהוא לא בטוח בגירסה ששלח לי".
אז עד שאילן יקבל החלטה אם להתראיין אם לאו, ועד שיסגר על גירסה עדכנית, אציין, כי בתגובתו זו, הוסיף הוא את הדברים הבאים, בשונה, לדעתי, מכל מה שנשמע עד כה מפיו:
"עד היום אני מכה על חטא שלא דאגנו באותו יום לחלץ את הטנק הפגוע ובתוכו את גדעון גמליאל ההרוג....על כך ביקשתי סליחה ממשפחתו".
על דברי סיום אלה נאמר: טוב מאוחר מאשר אף פעם, ומודה ועוזב, ירוחם. נדמה לי וזו תחושתי, כי בכך הושגה המטרה העיקרית שלשמה נתתי את הריאיון ושטחתי טענותיי.
ולך מר אשל ולכל האחרים שהוזכרו על ידי או נפגעו מדבריי, שלוחות ברכות ושפע בריאות. לא היתה כל כוונה רעה בהעלאת הדברים, והפגיעה, אם היתה כזו, הינה תוצאת לוואי ולא מטרה.
צביקה רייכין
הקשבתי לראיון שלך עם צביקה. אני הייתי השליש של הגדוד באותה מלחמה ולפי זכרוני בטנק שנפגע היו אילן אשל המגד, קובי רוזן הקמבץ, גדעון גמליאל התותחן ונהג שאני לא זוכר את שמו. גדעון היחידי שנהרג ונשאר בטנק. אילן נפצע. דוידי מפ החרמש נפצע בידו ויעקב דסה הממ נפצע קשה מאד באיזור הבטן. אני הובלתי אותם למסוק ובמסוק דסה כמעט הלך. הראיון הזה מזעזע. לקחת לוחם מפלוגת החרמש שסיפר לך, אורי מילשטיין, סיפור ממה שעיניו ראו. לא בדקת שום דבר לפני ולשמחתי כן קצת אחרי אבל מאוחר מידי. פגעת בכל אחד שמוזכר בסיפור הזה וללא כל התנצלות במקרה זה, זה כמו לזרוק אבן בים ולך אחרי זה לחפש אותה. אני השליש עוד בשבתנו בקולג' האמריקאי, זה המחנה ליד עין חילווה שצביקה דיבר עליו, נחקרתי על ידי חוקרים חיצוניים. בושה וחרפה לראיון שכזה. אני עוסק בפרויקט של ראיונות עם לוחמי דור כיפור 73. בכל ראיון שאני עושה, אני מסביר ומכין את המרואיין של יגיד ולו מילה אחת בגדר של השמצה כזו או אחרת ועל זה אני מקפיד ואם זה קורה אני מוריד בעריכה. אנחנו צוות של מראיינים שעושים שליחות ענקית לתיעוד ועדויות למורשת הקרב במערכות ישראל ויש לנו מעל 180 ראיונות נכון להיום ואנחנו ממשיכים. לא תראה בראיונות שלנו התבטאויות כל כך קשות כפי שצביקה התבטא ואתה עוד עזרת לו. תתבייש.
שלום לך דסה. אני כותב לך כאן ועכשיו, עקב היפגעותך מדבריי בראיון. אין בכך תחליף לשיחה ישירה שאערוך עימך, אך מן הראוי לתת לה פומבי כאן ועכשיו.
בראשית אבהיר, אין ולא היתה לי כל כוונה לצערך או לפגוע בך ובמי מהאנשים שהוזכרו, בכללם אילן המג"ד, דוידי המ"פ, ששילמתם מחיר כואב בגופכם, ובבן ארצי הסמ"פ. אין זה נכון, מצד אחד, להוסיף לכם מכאוב, אך מהצד השני, הגון וראוי לנסות לפתוח את הפצעים, מתוך חיפוש האמת ומתוך מעין מחוות כבוד לשאר הנפגעים, כמו התותחן ששילם בחייו, אשר חברי הלום הקרב, גלבוע חברי היקר, שלעולם לא נבין מה הביאו לעשות את שעשה.
ומה הביאני להעלות את הדברים כעת, 40 שנה אחרי? אז הצבעת על שתי אפשרויות, האחת היפגעותי מאי שליחתי אז לקורס קצינים והשניה, אי איזכורי ע"י אילן כאחד שסייע בחילוצו. לקורס הקצינים ביקשתי לצאת לאחר שהתאכזבתי מהרמה המוצגת על ידכם ותיפקודכם, תוך שסברתי כי אוכל לתרום לפלוגה. אך מי אמר, שאכן הייתי ראוי ומי אמר שהייתי מצליח בקורס? ומה משקל וערך אם הזכיר אילן את רייכין או שלא? ענייני אגו בטלים אלה ורחוקים מליבי ומעולמי.
בפגישה היחידה בה השתתפתי, ציינת אתה בפניי את העובדה, שזה שיריתי את הטילים, למעשה, ניצלתם ובחסותם נוסוגותם. מביך היה לי לשמוע זאת מפיך אז, כי איני מהמסתופפים תחת כנפי גבהות הלב והיוהרה. איני ממחפשי הכבוד ואיני מהרודפים אחריו. גם להגדרתי כגיבור ע"י המראיין במבוא לריאיון התנגדתי ושללתי זאת. פסקתי להצטרף למפגשים, כי לא התחברתי לפסטיבלי הגבורה שערכתם, אף שהוללתי שם על ידכם. לא הצטרפתי, אך החרשתי. 40 שנה!!!
וכעת, כל שביקשתי, אחרי עשרות שנים אלה, היה להביא את גירסתי, אני הקטן, ואת ביקורתי לאירועים ולתפקודכם בקרותם. דבריי נאמרו מתוך ראייתי והבנתי אותם ומתוך שנכחתי פיזית במקום, למעט ענין הדולרים, שהיה בחזקת עדות שמיעה.
בטרם מתן הראיון עם ד"ר מילשטיין, הבינותי, כי אקבלו לבחינה ולאישור בטרם יפורסם, ולא כך נעשה. לו נעשה כן, סביר, שהייתי, במחשבה שניה, מבכר להשמיט או להצניע את איזכור הדולרים, מחמת היותם דברים פוגעניים כלפיך באורח אנוש, וזאת בלא שהייתי עד למעשה, ועל כך אני מצר ומבקש את סליחתך. יחד עם זאת, איזכור המעשה, היה כמשל וכמופת לתיפקודך, בנוסף לזכרונותיי ממך אישית! (לא מחייל עם מצופה), בעת המארבים בסלוקי, תיפקוד מביש כמפקד, לדעתי, וכאחד ששכב בלא מעט מארבים עד אז.
לגבי תיפקוד בן ארצי אוסיף: משנתקלנו במארב בעין אל חילווה, הוביל הוא אותי אל בינות הריסות הבניינים, במנותק לגמרי מיתר הכוח, המתין שאירה טיל למסגד ונעלם. לא נעלמתי מהזירה ואם רחקתי, לא היה זה מיוזמתי או בטובתי. יריתי טיל שני והתחלתי להתקדם לבד, לחבירה עם יתר החיילים. עלה בי החשש להגיח לפתע מבין הבניינים ולחטוף צרור מאחד החיילים שיופתעו. כעסתי אז על בן ארצי ועל תיפקודו, לרבות, זה שלאחר הפגיעה בטנק, כשלא נמצא מפקד לכוח שיארגנו ויובילו החוצה מהמחנה.
בדבריי, לא התיימרתי להבין או לדעת הכל, קטונתי. דיברתי דרך אפיסקופיי עיניי והבנתי, ותו לא. איני מבקש לפגוע באיש, אף שהיה ברור לי, כי יהיו כאלה שיפגעו ישירות כמוך וכאלה שנפגעה כעת מדורת שיבטם. איני ממובילי טרנדי שחיטת הפרות ולא כבוד והערכה משובבים את נפשי. יש ואנו מופעלים מטריגרים שונים, את חלקם לא נבין ולא נזהה ולחלקם ננסה להעניק רציונאליזם והכרה.
דסה, יכולתי להמשיך להחריש לעד. אך לך תבין למה כעת. יתכן ואף אני איני מבין זאת עד הסוף, ועסוק בלחפש את התשובות. הכרת אותי, לדעתי, כחייל מקצועי, איכפתי וכאדם אמין, אני מקווה. אמת דיברתי בדבריי, וגם אם טעיתי פה ושם, כמו בסוג טנקי הגדוד ועוד, אין בכך להוסיף או לגרוע מתקפות דבריי. עומד אני מאחוריהם, לרבות מאחורי ביקורתי עליך ועל שאר המפקדים.
איני אדם מאמין, אך שוב אבקש את סליחתך בערב יום הכיפורים הזה, על כי נפגעת, זהו תוצר לוואי ולא יעד! פיקוד ותיפקוד הם נחלת עבר רחוקים לגבינו, וחיינו זרמו וזורמים הרחק מאותם אירועים. אני מאחל לך שנה טובה מעומק הלב, בריאות תקינה ואושר רב.
צביקה רייכין
האם זה נורמלי להתארגן למבצע מיד אחרי הכרזת הפסקת אש?? ככה על דעת עצמם? ועוד להמשיך יומיים בהפגנות תותחנים וייל האוויר ולבסוף צנחנים?? איך זה?
הפסקת האש הוכרזה ביום שישי בשעה 12.00 11.6.1982. כשעה אח"כ, החלה הפעולה במחנה הפליטים וכשעתיים אח"כ, נפגע הטנק וזהו מועד נפילתו של גדעון גמליאל ז"ל, אף עפ"י משרד הביטחון, אגף ההנצחה.
למיטב זכרוני החלה הפסקת האש ביום שישי ב 16:30 (הייתי סמ"פ בגדוד 247), אז נכנסה הפלוגה שלי ללחימה כסיוע לחיר שנכנס לטהר את אחד הרחובות בעין חילווה. הלחימה לא היתה גחמה של דרג נמוך אלא פקודה מסודרת ממפקדת החטיבה.
מעניין מה תגובתו של המחט הקיבוצניק על כך שאמר שרק חברי קיבוץ ומושב יכולים ללכת לקורס קציני חי"ר. טוב שלא ביקש פנקס אדום.
יותר טוב שתאמין לתגובות
היה גם בזמני הקצאה מיוחדת לבני מושבים