אדם אדמה פרק #3: | עמק יזרעאל: משפחת כרמל
HTML-код
- Опубликовано: 23 июн 2024
- מי שלא ראה את הדיי עפאים לוגם קפה בשדות החרושים של עמק יזרעאל לא ראה שמחה מימיו. בפרק החדש של ״אדם אדמה״ עפאים ושלומי שבן עלו למֶכָּה של החקלאים הישראלים, עמק יזרעאל, וביקרו במשק כרמלים - המקום שבו חמשת האחים לבית כרמל מטפחים ברוקומיני נדירים ואספרגוס אצילים, וגם שלום בית שאפשר לקרוא עליו רק בספרים.
בזמן שהדיי הפך את התוצרת המשובחת של המשק לקוסקוס כרובית עם מרק ירוק ומלא בכל טוב השדה, שלומי ניגן בשטח למשפחת כרמל את ״נורי״, השיר המשפחתי ביותר ברפרטואר שלו.
קרדיטים:
הגשה: שלומי שבן, הדיי עפאים
אורחי הפרק: דן כרמל, אורי כרמל, יובל כרמל, עירית משה, אמיר כרמל
במאי: יונתן זייד
ניהול פרויקט: אייל לויט
הפקה: שיר שרוני
עריכה: יואב גרשון
צלמים: ולדימיר בלינסקי, ג'ניה לוס, שי לוי, אורי סקופ
הקלטת סאונד: ערן בוטביקה
עיצוב פסקול: מור סיון
מיקס ומאסטרינג: שי סיון
איפור ושיער: ערבה אסף
קולוריסט: צחי דרור
השכרת ציוד: אנצ'ו גוש
עיצוב ואנימציה: סטודיו דוב אברמסון
דיגיטל: מתן חיים, ניבה גולדברג, ליאור שיר-רן, נחום חי זאדה, הדס דוכן
פרסום: שרון גיני, אושר בן יהודה
שיווק: גבריאל וינוקור, ים דה לויה
ניהול אמנותי: עמיחי חסון
סמנכ"ל בית אבי חי: נועם נוביק
מנהל בית אבי חי: ד"ר דוד רוזנסון
אדם אדמה: המלחמה בגבולות הפנתה את הזרקור אל החקלאות הישראלית, ואל הסיפורים של הנשים והאנשים שמגדלים את האוכל שלנו ומצמיחים לנו לחם מן הארץ. ב״אדם אדמה״, סדרת רשת חדשה מבית אבי חי, המוזיקאי שלומי שבן והשף החקלאי הדיי עפאים יוצאים למסע ברחבי הארץ בעקבות חקלאים מסקרנים ומעוררי השראה - בניר ובכרם, במטע ובפרדס, ברפת ובדיר. הדיי מביא את המטבח עד אליהם ומבשל הישר מן השדה אל הצלחת, ושלומי מנגן להם את פסקול חיינו, במקום בו רגל פסנתר כנף לא דרכה מעולם.
www.bac.org.il/videos/?series...
----
מוזמנות ומוזמנים להרשם לרשימת התפוצה שלנו ולהנות מעדכונים על כל האירועים והתכניות שלנו www.bac.org.il/newsletter 
Кино
פשוט יפה! כאלה אני יכולה לראות עוד ועוד ועם חיוך
סיפור מושלם.
מרגש
לשוב להיות ריבונים ומקור השראה
לפני כאלפיים שנה, כשבית המקדש הראשון עמד על תילו, היינו מקור השראה לכולם, אנשים היו נמשכים לישראל מכל העולם, כמו שכתוב בספר הזוהר: "לא היה יום שלא נמצא בו ברכות וחדוות, והיו ישראל יושבים לבטח בארץ וכל העולם היה ניזון בשבילם (בזכותם)".
בקרב העם היו קשרים של אהבה ששחררו אותם מדאגות אישיות ונתנו להם חופש להקדיש את עצמם לרווחת הציבור. הפילוסוף פילון מאלכסנדריה תיאר את המצב המיוחד שכולם רצו להיות חלק ממנו: "אלפי אנשים מאלפי ערים, חלקם בדרך היבשה וחלקם בדרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, היו מגיעים כל חג לבית המקדש כמו למקלט משותף, מקלט בטוח המוגן מפני סערות החיים. בלבבות מלאי תקוות טובות, הם היו לוקחים חופשה חיונית זו בקדושה ובתפארת לאלוהים. בנוסף, הם היו יוצרים קשרים עם אנשים שלא פגשו לפני כן, ובמיזוג הלבבות הם מצאו את ההוכחה האולטימטיבית לאחדות".
ב"ספרי דברים" מתואר כיצד גויים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל, והם אומרים אין יפה להידבק אלא באומה זו". בניין המקדש היה תוצר של קשר פנימי עמוק בין בני ישראל, ובקשר הזה רצו כולם להידבק. אם לא היה אותו איחוד פנימי, לא היה קם בית המקדש. משנשברה האחדות, הוא נחרב.
לאחר שהושגה רמת האיחוד הגבוהה ביותר בתקופת מלכות שלמה, גדל האגו לרמה חדשה. העם לא יכול היה לשמור על גובהו הרוחני, והפירוד החל לשלוט. כתוצאה מכך התחלקה ממלכת ישראל לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. ממלכת ישראל נחרבה על ידי האשורים, תושביה גלו וגורלם אינו ידוע עד היום. ממלכת יהודה הסתבכה במאבקי כוח עם המעצמות הגדולות של התקופה: אשור, בבל ומצרים, עד שלבסוף כבשה ממלכת בבל את הארץ.
באותן שנים בית המקדש עדיין עמד, אך מהותו הלכה והתעמעמה. אט אט שקעה ממלכת יהודה במאבקי כוח פנימיים בלתי פוסקים ששיקפו את הפילוג הפנימי באומה. גישה אגואיסטית חדרה לעם היהודי מאומות אחרות והיא טיפחה ערכים אנוכיים.
בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מתאר את שלבי השקיעה של העם: "מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות של עשירות והרמת הכוח על הצדק כשאר הגויים. וכיוון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים ככל שדרש מהם האנוכיות. וכיוון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה, מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן" (מאמר "הגלות והגאולה").
התוצאה הייתה חלוקה הדרגתית של העם לשתי קבוצות שייצגו שתי תפיסות עולם מנוגדות: המלכים והקצינים שהתרחקו זה מזה יותר ויותר, והנביאים ששאפו לשמור על אחדות העם. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מתאר את השנאה האכזרית של אנשי יהודה כלפי אחיהם. על הכתרת יהורם אשר מלך שבעים שנה לאחר שלמה המלך הוא כותב: "ברגע שיהורם לקח לידיו את השלטון, הוא לקח על עצמו לטבוח באחיו ובחבריו של אביו אשר משלו תחתיו, ובכך הוא רק החל להפגין את רשעותו" ("קדמוניות היהודים"). גורלו של יהורם לא היה טוב מגורלם של קורבנותיו. הוא הודח על ידי יֵהוּא, ש"משך את קשתו ופגע בו בגבו. החץ עבר בליבו כך שיהורם נפל מיד ונפח את נשמתו".
פלביוס מתאר את הזוועות שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו, ביצע נגד בני עמו: "הוא טבח באכזריות את כל הצדיקים שהיו בין העברים. הוא גם לא חס על הנביאים, והרג כל יום חלק מהם עד שירושלים נשטפה בדם".
הזלזול בקשרי האהבה בקרב האומה האיץ את התפוררותה. בתלמוד מתוארת בחריפות רבה רשעותם של המנהיגים זה כלפי זה: "אמר רבי אלעזר 'אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם'". על אף שהיו קרובים, הם התמלאו שנאה זה לזה.
לבסוף, הביא הפילוג לחורבן ממלכת יהודה. בט' בתמוז, שנה וחצי לאחר מצור הולך ומתהדק, נפרצה חומת ירושלים, ובתשעה באב נחרב בית המקדש. לאחר מכן הגלו הבבלים את עם ישראל מהארץ. מלך בבל מינה את גדליה בן אחיקם לנציב היהודים שנשארו ביהודה, אך הסכסוכים הפנימיים לא פסקו, ובמהלך מאבקי הכוח נרצח גדליה. הרצח סימן את סופה של הריבונות היהודית בארץ ישראל.
זהו מידע שאנחנו חייבים להכיר ולעכל כדי לדעת איך לא לאבד שוב את הריבונות על ארץ ישראל, ולהבין את הדרך לשוב ולהיות מקור השראה וכוח לעולם.