כולנו רוצים להצליח, להגיע להישגים. יש שמצליחים יותר, ויש המדשדשים. ובתוך כל הריצות, מעטים עוצרים לחשוב: מה באמת ייחשב להצלחה בחיים? עם מה כדאי להגיע לקו הסיום, כדי שנוכל ברגעים האחרונים לסכם לעצמנו: 'וואלה, הצלחתי בחיים'? המנוע הפנימי שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות. לכן אנחנו רוצים להשיג כל מיני דברים, וכשמצליחים להשיג אותם אנחנו נהנים. יש לנו רצונות קיומיים כמו הרצון לאוכל, למין, למשפחה, רצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה וגם רצון לידע ולהשכלה. תמהיל הרצונות שיש באדם ברגע נתון מושפע מהנטיות האישיות שלו ומההשפעות הסביבתיות שהוא סופג. כתוצאה מכל אלה האדם מגדיר לעצמו מטרות. בדרך לכיבושן נתקלים על פי רוב במתחרים, ומשתדלים לנצח. את ההישגים וההצלחות מודדים ביחס אליהם, כמובן. מרגרט תאצ'ר הייתה בתו של בעל חנות מכולת קטנה. בגיל 24 התמודדה על מקום בפרלמנט, והפסידה. בזכות דבקותה במטרה, הצליחה לבסוף להגיע לעמדה של ראש ממשלת בריטניה, ונודעה בכינוי "אשת הברזל". עבור רבים, היא סמל לאדם שבנה את הצלחתו מאפס. מי שנולד עם כפית זהב בפה ונכנס לעמדות בכירות שסידרו לו הוריו, אליו פחות מתייחסים כאדם שהצליח בחיים. כלומר, הצלחה נמדדת לפי מידת ההשקעה, המאמץ, היגיעה. בהתאם לזה הרצון להצליח מתברר, מתחדד, מתמקד. ההתגברות על המכשולים בדרך אל המטרה דורשת שנעבור שינויים פנימיים, בונה אותנו עצמנו. לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהתעורר בהם רצון להצליח מיוחד במינו. רצון לממש את החיים בהכי גדול. הם שמו לעצמם מטרה לחקור את סוד החיים, את סוד ההצלחה, ממבט-על. אותם יחידים שאלו את עצמם: האם אנחנו נולדים, חיים ומתים, כמו כל היצורים בעולם החי, או שיש משהו גבוה יותר שביכולתנו להשיג במהלך קיומנו עלי אדמות? איזושהי מטרה נצחית, שתישאר בידינו גם אחרי מות הגוף? הרי משפחה, עושר, כבוד, מעמד, מומחיות, השכלה - את כל אלה לא נוכל לקחת איתנו מפה. בדרך כלל, בני אדם לא חושבים על הצלחה ברמה כזו, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא תשובות לכאלה שאלות גדולות. ואם זהו המצב, אז בשביל מה להתחפר. עדיף לזרום עם מה שיש, פחות לנבור. להגדיר לעצמנו מטרות, להשקיע כוחות, להגיע להישגים, להצליח בחיים. כמו כולם. אכול ושתה כי מחר נמות, יאללה בלאגן. כך חיינו דור אחר דור, אבל היום מתחילים כבר לראות שינוי. עוד ועוד אנשים מאבדים את החשק להשקיע במטרות המוכרות. מה הטעם בהצלחה שמראש ברור שיש לה פג תוקף, הם אומרים לעצמם, בשביל מה אנחנו חיים, בכלל? גילויי המדע המתקדמים ביותר, גם הם מחזקים את התחושה שיש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים עתה לקלוט בחושינו, מעבר למה שאנחנו מתארים עכשיו כמציאות מוצקה. הם מסבירים שהתמונה שאנחנו קולטים היא סובייקטיבית לחלוטין, ואם היינו שונים, כנראה שהיינו קולטים תמונת מציאות אחרת. יש עוד הרבה מה לדבר בנידון, ובינתיים רק נאמר שמרחב ההצלחה האמיתית נפתח בפני מי שלא מסכים להמשיך לחיות באפור.
"כשתהיו גדולים, נקווה שכבר לא תצטרכו לשרת בצבא כי יהיה כבר שלום", כך איחלו לנו ההורים, כך איחלנו גם אנחנו לילדים שלנו. השנים עברו וגם הם הפכו לחיילים והשלום לא בא. איפה אנחנו טועים, מה אנחנו לא רואים ומתי יבוא שלום עלינו ועל כולם? נתחיל בדיוק ההגדרה של המילה "שלום". "שלום" מלשון שלמות. בעם ישראל שלמות תמיד התבטאה בהשלמה פנימית. זה התחיל בבבל העתיקה, כשאברהם גילה שכל הטבע הוא מערכת גלובלית ואינטגרלית, שכל חלקיה מקושרים בהדדיות ובהשלמה. את הגילוי הזה אברהם חלק עם כל העמים שהיו בסביבה, והסביר שהאבולוציה מקדמת את המין האנושי למצב של שלום והשלמה, חיבור מעל כל ההבדלים ופיתוח אהבה מעל כל דחייה. מי שקלט את הרעיון הרוחני התקבץ סביבו, והם הפכו לקהילת תלמידים שמנתה אלפים ורבבות. מהם התהווה בהמשך עם ישראל, כפי שמתאר זאת הרמב"ם בספר המדע. במהלך ההיסטוריה היחסים בעם ישראל עברו עליות ומורדות. כאשר שנאת חינם השתלטה עלינו מבפנים, קמו עלינו גם אויבים חיצוניים והארץ הקיאה אותנו מתוכה. במשך אלפיים שנות גלות שנאת האומות הכריחה אותנו להתקרב קצת בינינו ולתמוך אחד בשני בעת צרה. מאז שחזרנו לכאן והקמנו מדינה, שוב התעצמה בינינו הדחייה, כמו גם חוסר ההתחשבות, הפילוג והשנאה. היחסים האגואיסטיים הללו מערערים את יסוד הקיום של עם ישראל, שהוא חיבור מעל ההבדלים, אהבה והשלמה. לכן בהגדרה רוחנית אפשר לומר שאנחנו לא נחשבים עדיין לעם ישראל, כי בלי שלום בינינו, אין טעם לחלום על שלום של ממש עם עמים אחרים. התנאי המקדים לשלום עם השכנים שלנו ועם העולם, הוא חיבור פנימי בקרב עם ישראל. אם נלמד לעשות שלום בינינו, לבנות חברה שאנשיה וכל המנגנונים שלה יפעלו מתוך אהבה ונתינה, כולם יראו בנו דוגמה מופלאה, ויבקשו להעתיק אליהם את שיטת הקיום בחיבור ובהשלמה, זו משמעות הביטוי להיות "אור לגויים". בעולם המקושר שהולך ומתהווה לנגד עינינו, כאשר כולם תלויים בכולם, דוגמה כזו תביע את צורת הקשר שהאנושות חייבת לסגל כדי לשרוד את המחר. תכל'ס, כדי להביא שלום עלינו, אנחנו צריכים להפנות את עיקר תשומת הלב שלנו פנימה, לבניית חיבור בתוך עם ישראל. זה ידרוש מהפכה חינוכית-תרבותית כלל-חברתית, שתעשה שימוש בכל הכלים האפשריים: כלי תקשורת, רשתות חברתיות, מוסדות חינוך ותרבות, הקצאת זמן לחיבור בין אנשים במקומות העבודה, ועוד ועוד. העתיד הטוב יכול להיות רק בחיבור, זה כבר ברור, אבל כל עוד אנחנו "לא מספקים את הסחורה", אין מי שיוציא את העולם מכל המשברים והמצוקה. לכן כולם סובלים בגלל הפיגור שלנו, וכולם כועסים עלינו ומאשימים אותנו. למרבה הצער, ישראל נתפסת כיום כגורם שלילי ביותר שעדיף היה להעבירו מהעולם. במבט רחב, האיחוד הישראלי הוא צעד ראשון בדרך לאיחוד כלל-אנושי. בהדרגה נלמד לבנות רשת קשר פנימית בין כולם, ובתוכה יתגלה כוח עליון של אהבה ונתינה. כולם ירגישו קרובים ופתוחים זה לזה, ותחום המחקר העיקרי יהיה איך אנחנו מגדילים את החיבור ועושים שלום אמיתי בעולם.
מדהים!!
צהוב עולה רק מכביייי
פעם עוד היה לי כח וזמן לשטויות האלה....אבל אין על מכבי
וואו
כולנו רוצים להצליח, להגיע להישגים. יש שמצליחים יותר, ויש המדשדשים. ובתוך כל הריצות, מעטים עוצרים לחשוב: מה באמת ייחשב להצלחה בחיים? עם מה כדאי להגיע לקו הסיום, כדי שנוכל ברגעים האחרונים לסכם לעצמנו: 'וואלה, הצלחתי בחיים'?
המנוע הפנימי שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות. לכן אנחנו רוצים להשיג כל מיני דברים, וכשמצליחים להשיג אותם אנחנו נהנים. יש לנו רצונות קיומיים כמו הרצון לאוכל, למין, למשפחה, רצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה וגם רצון לידע ולהשכלה.
תמהיל הרצונות שיש באדם ברגע נתון מושפע מהנטיות האישיות שלו ומההשפעות הסביבתיות שהוא סופג. כתוצאה מכל אלה האדם מגדיר לעצמו מטרות. בדרך לכיבושן נתקלים על פי רוב במתחרים, ומשתדלים לנצח. את ההישגים וההצלחות מודדים ביחס אליהם, כמובן.
מרגרט תאצ'ר הייתה בתו של בעל חנות מכולת קטנה. בגיל 24 התמודדה על מקום בפרלמנט, והפסידה. בזכות דבקותה במטרה, הצליחה לבסוף להגיע לעמדה של ראש ממשלת בריטניה, ונודעה בכינוי "אשת הברזל". עבור רבים, היא סמל לאדם שבנה את הצלחתו מאפס.
מי שנולד עם כפית זהב בפה ונכנס לעמדות בכירות שסידרו לו הוריו, אליו פחות מתייחסים כאדם שהצליח בחיים. כלומר, הצלחה נמדדת לפי מידת ההשקעה, המאמץ, היגיעה. בהתאם לזה הרצון להצליח מתברר, מתחדד, מתמקד. ההתגברות על המכשולים בדרך אל המטרה דורשת שנעבור שינויים פנימיים, בונה אותנו עצמנו.
לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהתעורר בהם רצון להצליח מיוחד במינו. רצון לממש את החיים בהכי גדול. הם שמו לעצמם מטרה לחקור את סוד החיים, את סוד ההצלחה, ממבט-על.
אותם יחידים שאלו את עצמם: האם אנחנו נולדים, חיים ומתים, כמו כל היצורים בעולם החי, או שיש משהו גבוה יותר שביכולתנו להשיג במהלך קיומנו עלי אדמות? איזושהי מטרה נצחית, שתישאר בידינו גם אחרי מות הגוף? הרי משפחה, עושר, כבוד, מעמד, מומחיות, השכלה - את כל אלה לא נוכל לקחת איתנו מפה.
בדרך כלל, בני אדם לא חושבים על הצלחה ברמה כזו, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא תשובות לכאלה שאלות גדולות. ואם זהו המצב, אז בשביל מה להתחפר. עדיף לזרום עם מה שיש, פחות לנבור. להגדיר לעצמנו מטרות, להשקיע כוחות, להגיע להישגים, להצליח בחיים. כמו כולם. אכול ושתה כי מחר נמות, יאללה בלאגן.
כך חיינו דור אחר דור, אבל היום מתחילים כבר לראות שינוי. עוד ועוד אנשים מאבדים את החשק להשקיע במטרות המוכרות. מה הטעם בהצלחה שמראש ברור שיש לה פג תוקף, הם אומרים לעצמם, בשביל מה אנחנו חיים, בכלל?
גילויי המדע המתקדמים ביותר, גם הם מחזקים את התחושה שיש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים עתה לקלוט בחושינו, מעבר למה שאנחנו מתארים עכשיו כמציאות מוצקה. הם מסבירים שהתמונה שאנחנו קולטים היא סובייקטיבית לחלוטין, ואם היינו שונים, כנראה שהיינו קולטים תמונת מציאות אחרת.
יש עוד הרבה מה לדבר בנידון, ובינתיים רק נאמר שמרחב ההצלחה האמיתית נפתח בפני מי שלא מסכים להמשיך לחיות באפור.
"כשתהיו גדולים, נקווה שכבר לא תצטרכו לשרת בצבא כי יהיה כבר שלום", כך איחלו לנו ההורים, כך איחלנו גם אנחנו לילדים שלנו. השנים עברו וגם הם הפכו לחיילים והשלום לא בא. איפה אנחנו טועים, מה אנחנו לא רואים ומתי יבוא שלום עלינו ועל כולם?
נתחיל בדיוק ההגדרה של המילה "שלום". "שלום" מלשון שלמות. בעם ישראל שלמות תמיד התבטאה בהשלמה פנימית. זה התחיל בבבל העתיקה, כשאברהם גילה שכל הטבע הוא מערכת גלובלית ואינטגרלית, שכל חלקיה מקושרים בהדדיות ובהשלמה. את הגילוי הזה אברהם חלק עם כל העמים שהיו בסביבה, והסביר שהאבולוציה מקדמת את המין האנושי למצב של שלום והשלמה, חיבור מעל כל ההבדלים ופיתוח אהבה מעל כל דחייה. מי שקלט את הרעיון הרוחני התקבץ סביבו, והם הפכו לקהילת תלמידים שמנתה אלפים ורבבות. מהם התהווה בהמשך עם ישראל, כפי שמתאר זאת הרמב"ם בספר המדע.
במהלך ההיסטוריה היחסים בעם ישראל עברו עליות ומורדות. כאשר שנאת חינם השתלטה עלינו מבפנים, קמו עלינו גם אויבים חיצוניים והארץ הקיאה אותנו מתוכה. במשך אלפיים שנות גלות שנאת האומות הכריחה אותנו להתקרב קצת בינינו ולתמוך אחד בשני בעת צרה. מאז שחזרנו לכאן והקמנו מדינה, שוב התעצמה בינינו הדחייה, כמו גם חוסר ההתחשבות, הפילוג והשנאה. היחסים האגואיסטיים הללו מערערים את יסוד הקיום של עם ישראל, שהוא חיבור מעל ההבדלים, אהבה והשלמה. לכן בהגדרה רוחנית אפשר לומר שאנחנו לא נחשבים עדיין לעם ישראל, כי בלי שלום בינינו, אין טעם לחלום על שלום של ממש עם עמים אחרים.
התנאי המקדים לשלום עם השכנים שלנו ועם העולם, הוא חיבור פנימי בקרב עם ישראל. אם נלמד לעשות שלום בינינו, לבנות חברה שאנשיה וכל המנגנונים שלה יפעלו מתוך אהבה ונתינה, כולם יראו בנו דוגמה מופלאה, ויבקשו להעתיק אליהם את שיטת הקיום בחיבור ובהשלמה, זו משמעות הביטוי להיות "אור לגויים". בעולם המקושר שהולך ומתהווה לנגד עינינו, כאשר כולם תלויים בכולם, דוגמה כזו תביע את צורת הקשר שהאנושות חייבת לסגל כדי לשרוד את המחר. תכל'ס, כדי להביא שלום עלינו, אנחנו צריכים להפנות את עיקר תשומת הלב שלנו פנימה, לבניית חיבור בתוך עם ישראל. זה ידרוש מהפכה חינוכית-תרבותית כלל-חברתית, שתעשה שימוש בכל הכלים האפשריים: כלי תקשורת, רשתות חברתיות, מוסדות חינוך ותרבות, הקצאת זמן לחיבור בין אנשים במקומות העבודה, ועוד ועוד.
העתיד הטוב יכול להיות רק בחיבור, זה כבר ברור, אבל כל עוד אנחנו "לא מספקים את הסחורה", אין מי שיוציא את העולם מכל המשברים והמצוקה. לכן כולם סובלים בגלל הפיגור שלנו, וכולם כועסים עלינו ומאשימים אותנו. למרבה הצער, ישראל נתפסת כיום כגורם שלילי ביותר שעדיף היה להעבירו מהעולם. במבט רחב, האיחוד הישראלי הוא צעד ראשון בדרך לאיחוד כלל-אנושי. בהדרגה נלמד לבנות רשת קשר פנימית בין כולם, ובתוכה יתגלה כוח עליון של אהבה ונתינה. כולם ירגישו קרובים ופתוחים זה לזה, ותחום המחקר העיקרי יהיה איך אנחנו מגדילים את החיבור ועושים שלום אמיתי בעולם.
שחקני מכבי תל אביב אוהבים קטינות
ופסי קריסטל קוקאינה