תפילת השלווה אלי, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם: 1. הפניה היא לאלוהים. ואם יש אלוהים אז אני לא אלוהים. אז אני לא צריך להיאבק, להילחם ולהתמודד. 2. אני לא יכול לשנות את העבר. 3. אני לא יכול לשנות ולקבל אנשים, מקומות ודברים. "אני לא יכול לשנות אותו אבל כשהוא עושה משהו אני מתפוצץ" - אין פה קבלה. 4. אני לא יכול לשלוט על אנשים. היום זה נקרא "אכפתיות". 5. אני לא יכול לשנות את עצמי לבד. הגבול בין שטלתנות לאכפתיות: שאני אומר את מה שצריך ומשחרר באותו רגע את התוצאה לאלוהים. אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם: 1. האומץ לבקש עזרה- תפיסת הענווה שאני אדם מוגבל ואני צריך עזרה. 2. אומץ להסתכל פנימה ולהתחיל לעשות תהליך- אף אחד הוא לא בעיה שלי ויש לי בעיה שאני לא מודע ויש לי את האומץ להסתכל פנימה לאמת ולהתחיל לעשות תהליך. ואת התבונה להבחין בין השניים: 1. בין הטוב והרע. 2. בין סבל לבין חופש. 3. בין רצון אלוהים לרצון עצמי.
התחלקות: אנחנו לומדים להתחלק, לשתף, לדבר. במקום להיות סגורים, להיות בתוך עצמנו, במקום להסתיר, במקום לחיות את התדמית, במקום להתבייש- אנחנו לומדים להתחלק, גם בדברים הטובים וגם בדברים הפחות טובים. בינתיים עם אנשים שבתוכנית.
עזרה לאחר: בתוכנית אנחנו עסוקים לעזור לאחר כדי להתמודד עם הריכוז העצמי והאנוכיות. ככל שאדם יותר נותן הוא יותר עם בריאות נפשית. אנשים שסובלים רוצים תמיד לקחת. מה ההבדל בין תאווה לאהבה? באהבה אני רוצה לתת, בתאווה אני רוצה לקחת. ככה אפשר למדוד את טיב היחסים עם אנשים.
ההבדל בין שליטה לבין אחריות: בשליטה אני עושה פעולה ואני כל הזמן עסוק בתוצאה. אני עושה בשבילך משהו טוב- ואני עסוק בלקבל משהו. בשביל התוצאה. באחריות אני.עושה פעולה ואני משחרר את התוצאה. ברגע שאין ציפיות - קורה בצד השני גם. להרפות זה לא פותר אותי מאחריות לעשות את החלק שלי, אלא זה פותר אותי מלא לשלוט בתוצאה. אנשים אומרים "התוכנית אמרה להרפות אז אני לא עושה כלום". מחפש משהו רוצה משהו אבל יושב במיטה ואומר לאלוהים- תביא לי"
לשחרר: האדם ישתנה בזמן של אלוהים. כרגע הוא חסר אונים, הוא רוצה אבל הוא לא יכול, הוא יודע אבל הוא לא יכול. כשאני משחרר את הרצון מאדם אחר באופן טוטאלי, אין ציפיות- אז הוא יתחיל לעשות. אם אתה רוצה לעשות- אלוהים לא יעשה. אבל אם אתה רואה שאתה לא יכול לעשות, אתה רואה שאתה נלחם, אתה רואה שאתה מתוסכל- אולי תשחרר?
חיים רק להיום: לוקחים משימה גדולה ומפשטים את זה למשימות מאוד קטנות. למרות כל התחומים הגדולים של בלאגן שיש בחיים, נראה מה אני יכול לעשות היום על מנת לתקן ולשפר את עצמי. אם כבר הגענו לפה, לא להתעסק באנשים, להתעסק רק בעצמנו. אם מישהו עושה לי משהו, אני צריך לראות איפה זה פוגש אותי. זה לא הוא הסיפור, זה מה שאני מרגיש כלפי מה שהוא עשה לי. על זה אני צריך לעשות עבודה. אם קשה 24 שעות לא להתלונן ולא להעביר ביקורת. אז השעה הזאת אני לא אשתמש, חמש דקות אני לא אשתמש. זה הרעיון בתוכנית, לוקחים משימה גדולה ומפשטים אותה.
הרגשות הן לא עובדות: התוכנית לא פונה לרגש, התוכנית היא רוחנית. נכון שיש לנו רגשות. אנחנו כותבים רגשות, מדברים רגשות, משתפים רגשות, אבל לא חיים את הרגש. הרבה פעמים יש פער גדול בין הרגשות שלי לבין העולם בחוץ. ואני לא צריך לתת לרגשות שלי להפריע לי לעשות פעולות ולחפש פתרונות רוחניים. כשאנחנו חושבים שאין סיכוי, זה הגורל שלי. התוכנית אומרת זה בסדר להרגיש, אבל מהרגע הזה מתחילים לעשות פעולות של תוכנית, מתחילים למסור את הבעיות והרגשות לאלוהים. אומרים לאלוהים: אני ניסיתי בדרך שלי, אני מוסר את הפחדים והרגשות, הדיכאון והתפיסות על עצמנו- לאלוהים. עד שאנחנו משתחררים מכל הרגשות השליליים. מאוד קשה לחיות ברגשות שליליים. כשאנחנו חיים ברגשות שליליים, מערכות היחסים שלנו הן אלימות. כשאנחנו לא מסופקים ולא מרוצים - אנשים לידינו סובלים כי אנחנו מתלוננים. אין שום אדם בעולם (או מקום) שיכול לעשות אותי מאושר. יש אנשים שנעים לי לחיות לידם, לחיות איתם. אבל ברגש שלי- אין שום אדם שיכול לעשות אותי מאושר, אין שום אדם שיכול לתת לי בטחון. רק אלוהים. ואז החיבור לאנשים הוא ממקום אחר לגמרי.
השער לכניסה לתוכנית:
1. כתיבה.
2. אסירות תודה.
3. תפילה- אפשר תפילת השלווה. להדליק נר ולדבר שתי דקות עם אלוהים על מה שרוצים.
4. שיתוף עם אחרים.
תפילת השלווה
אלי,
תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם:
1. הפניה היא לאלוהים. ואם יש אלוהים אז אני לא אלוהים. אז אני לא צריך להיאבק, להילחם ולהתמודד.
2. אני לא יכול לשנות את העבר.
3. אני לא יכול לשנות ולקבל אנשים, מקומות ודברים. "אני לא יכול לשנות אותו אבל כשהוא עושה משהו אני מתפוצץ" - אין פה קבלה.
4. אני לא יכול לשלוט על אנשים. היום זה נקרא "אכפתיות".
5. אני לא יכול לשנות את עצמי לבד.
הגבול בין שטלתנות לאכפתיות: שאני אומר את מה שצריך ומשחרר באותו רגע את התוצאה לאלוהים.
אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם:
1. האומץ לבקש עזרה- תפיסת הענווה שאני אדם מוגבל ואני צריך עזרה.
2. אומץ להסתכל פנימה ולהתחיל לעשות תהליך- אף אחד הוא לא בעיה שלי ויש לי בעיה שאני לא מודע ויש לי את האומץ להסתכל פנימה לאמת ולהתחיל לעשות תהליך.
ואת התבונה להבחין בין השניים:
1. בין הטוב והרע.
2. בין סבל לבין חופש.
3. בין רצון אלוהים לרצון עצמי.
התחלקות:
אנחנו לומדים להתחלק, לשתף, לדבר. במקום להיות סגורים, להיות בתוך עצמנו, במקום להסתיר, במקום לחיות את התדמית, במקום להתבייש- אנחנו לומדים להתחלק, גם בדברים הטובים וגם בדברים הפחות טובים. בינתיים עם אנשים שבתוכנית.
עזרה לאחר:
בתוכנית אנחנו עסוקים לעזור לאחר כדי להתמודד עם הריכוז העצמי והאנוכיות.
ככל שאדם יותר נותן הוא יותר עם בריאות נפשית.
אנשים שסובלים רוצים תמיד לקחת.
מה ההבדל בין תאווה לאהבה? באהבה אני רוצה לתת, בתאווה אני רוצה לקחת. ככה אפשר למדוד את טיב היחסים עם אנשים.
ההבדל בין שליטה לבין אחריות:
בשליטה אני עושה פעולה ואני כל הזמן עסוק בתוצאה. אני עושה בשבילך משהו טוב- ואני עסוק בלקבל משהו. בשביל התוצאה.
באחריות אני.עושה פעולה ואני משחרר את התוצאה.
ברגע שאין ציפיות - קורה בצד השני גם.
להרפות זה לא פותר אותי מאחריות לעשות את החלק שלי, אלא זה פותר אותי מלא לשלוט בתוצאה.
אנשים אומרים "התוכנית אמרה להרפות אז אני לא עושה כלום". מחפש משהו רוצה משהו אבל יושב במיטה ואומר לאלוהים- תביא לי"
לשחרר:
האדם ישתנה בזמן של אלוהים. כרגע הוא חסר אונים, הוא רוצה אבל הוא לא יכול, הוא יודע אבל הוא לא יכול.
כשאני משחרר את הרצון מאדם אחר באופן טוטאלי, אין ציפיות- אז הוא יתחיל לעשות.
אם אתה רוצה לעשות- אלוהים לא יעשה. אבל אם אתה רואה שאתה לא יכול לעשות, אתה רואה שאתה נלחם, אתה רואה שאתה מתוסכל- אולי תשחרר?
אסירות תודה:
בונים קשר אחר עם אלוהים. מפסיקים לחיות בהסתרה, בשקר, בחוסר כנות.
חיים רק להיום:
לוקחים משימה גדולה ומפשטים את זה למשימות מאוד קטנות.
למרות כל התחומים הגדולים של בלאגן שיש בחיים, נראה מה אני יכול לעשות היום על מנת לתקן ולשפר את עצמי.
אם כבר הגענו לפה, לא להתעסק באנשים, להתעסק רק בעצמנו. אם מישהו עושה לי משהו, אני צריך לראות איפה זה פוגש אותי. זה לא הוא הסיפור, זה מה שאני מרגיש כלפי מה שהוא עשה לי. על זה אני צריך לעשות עבודה.
אם קשה 24 שעות לא להתלונן ולא להעביר ביקורת. אז השעה הזאת אני לא אשתמש, חמש דקות אני לא אשתמש.
זה הרעיון בתוכנית, לוקחים משימה גדולה ומפשטים אותה.
הרגשות הן לא עובדות:
התוכנית לא פונה לרגש, התוכנית היא רוחנית.
נכון שיש לנו רגשות. אנחנו כותבים רגשות, מדברים רגשות, משתפים רגשות, אבל לא חיים את הרגש.
הרבה פעמים יש פער גדול בין הרגשות שלי לבין העולם בחוץ. ואני לא צריך לתת לרגשות שלי להפריע לי לעשות פעולות ולחפש פתרונות רוחניים.
כשאנחנו חושבים שאין סיכוי, זה הגורל שלי. התוכנית אומרת זה בסדר להרגיש, אבל מהרגע הזה מתחילים לעשות פעולות של תוכנית, מתחילים למסור את הבעיות והרגשות לאלוהים. אומרים לאלוהים: אני ניסיתי בדרך שלי, אני מוסר את הפחדים והרגשות, הדיכאון והתפיסות על עצמנו- לאלוהים. עד שאנחנו משתחררים מכל הרגשות השליליים. מאוד קשה לחיות ברגשות שליליים. כשאנחנו חיים ברגשות שליליים, מערכות היחסים שלנו הן אלימות. כשאנחנו לא מסופקים ולא מרוצים - אנשים לידינו סובלים כי אנחנו מתלוננים.
אין שום אדם בעולם (או מקום) שיכול לעשות אותי מאושר. יש אנשים שנעים לי לחיות לידם, לחיות איתם. אבל ברגש שלי- אין שום אדם שיכול לעשות אותי מאושר, אין שום אדם שיכול לתת לי בטחון. רק אלוהים. ואז החיבור לאנשים הוא ממקום אחר לגמרי.